ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
רש"י (ד"ה בשני) מסביר שאנו רוצים שיבוא לבית הדין כדי שמתוך כך יצא קול ויתכן שיבואו עדים ויתברר הדבר, והסכים עימו הר"ן (על הרי"ף). ב תוס' (ד"ה שאם) מבואר שרש"י בדבריו בא ליישב קושי מדף ט ע"א. שם אומרת הגמרא שגם אשה שנמצא פתחה פתוח עדיין מותרת משום ספק ספיקא, ספק נבעלה תחתיו לאחר האירוסין ספק נבעלה לפני האירוסין, וגם אם תחתיו ספק אם באונס או ברצון, ודווקא בקטנה ובאשת כהן יש רק ספק אחד. בקטנה, כלומר שאביה קיבל עבורה קידושין לפני גיל שלוש, ודאי נבעלה תחתיו כי אחרת היו בתוליה חוזרים, והספק הוא רק אם נבעלה ברצון, ובאשת כהן הנאסרת גם באונס הספק הוא רק אם נבעלה תחתיו או לפני האירוסין. לכן רש"י מיישב שאמנם כעת יש ספק ספיקא אך אם יבוא לבית הדין יתכן שיבואו עדים ויתברר שהיא אסורה.
התוס' עצמם מתרצים בשם רבנו תם שהתקנה הייתה בעיקר עבור נשות כהנים וקטנות, אלא שלא פלוג ולכן תיקנו שכל הבתולות יינשאו ברביעי.
מדוע לא תירצו כרש"י ונדחקו לומר שלכל הבתולות תיקנו רק משום המיעוט שהן נשות כהנים או שנתקדשו לפני גיל שלוש? החתם סופר (ב ע"א, מהדורה תליתאה ד"ה שאם היה) תולה שרש"י ותוס' נחלקו בדין ספק ספיקא שניתן לבררו. לדעת רש"י הואיל וניתן לברר צריך לטרוח ולברר ואילו לדעת רבנו תם אינו צריך.
דברי החתם סופר אינם מוכרחים, כי אפשר לומר שלפי רש"י גם אם בדרך כלל לא צריך, כאן זוהי תקנה מיוחדת של חז"ל משום חומרת העניין, שלא ישהה עימה כל חייו באיסור.
ספק ספיקא שניתן לבררו
מחלוקת בשאלה זו מובאת בכללי ספק ספיקא בש"ך (יו"ד קי ס"ק סו, כלל לה). הרמ"א שם (סעיף ט) פוסק את דברי תרומת הדשן שעוף שנשבר או נשמט גפו, ספק מחיים או לאחר שחיטה וגם אם נשמט מחיים ספק שמא לא ניקבה הריאה, יש להתיר מכח ספק ספיקא למרות שאפשר לברר על ידי בדיקת הריאה. הש"ך כותב שהרשב"א בחידושיו חולק על כך וסובר שצריך לבדוק, ולהלכה מסיק הש"ך שבמקום שאפשר לבדוק ואין הפסד בדבר יש לבדוק אבל בלאו הכי אין להחמיר.
הפתחי תשובה שם (על כלל לה) מביא כמה סייגים ומחלוקות בעניין זה: כשאין חזקת איסור, כשאפשר לברר רק אחד מן הספיקות וכשהספק יכול להתברר רק לצד האיסור. נביא את דבריו כשנדון בנפקא מינות בין הטעמים להצריך לברר.
הטעם לסוברים שצריך לברר
הגמרא בפסחים ט ע"ב דנה במקרה שיש תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ולא ידוע אם נטל מצה או חמץ, ואומרת שדינו כמו במשנה של תשע חנויות ולכן אם ראינו שלקח מהערימה עצמה דין החתיכה כקבוע הנידון כספק שקול ואם קודם פירשה חתיכה מן הערימה ואחר כך נטלה העכבר הולכים אחר הרוב ותולים שנטל מצה. התוס' שם (ד"ה היינו) מקשים מה הדימוי לתשע חנויות הרי שם אין חזקת היתר אך כאן שיש חזקת היתר יש ללכת אחר החזקה ולהתיר. הפני יהושע (על התוס', במילים "תו קשיא") מקשה מדוע יש ללכת אחר החזקה ולהתיר הרי קיימא לן בפשיטות שכל ספק שבידינו לבררו אינו נחשב ספק כלל ואפילו אין הולכים אחר הרוב, כל שכן שאין ללכת אחר חזקה. הוא מביא מקור לדבריו מהדין בסעיף הראשון בשולחן ערוך יורה דעה, שלמרות שרוב המצויים אצל שחיטה הם מומחים, כל שיש אפשרות לבדוק מי שחט ואם הוא מומחה צריך לעשות זאת. על כל פנים מדבריו עולה שהטעם הוא שכל ספק שניתן לבררו כלל אינו מוגדר כספק. לפי דבריו אין זה דין דווקא בספק ספיקא אלא בכל כללי הכרעות בספיקות, וכמבואר בדבריו אפילו ברוב וחזקה.
אולם מדברי הפתחי תשובה (יו"ד קי, על כלל לה) רואים שנימק באופן אחר. הוא מחדש שהרשב"א אסר דווקא במקום שהספק יכול להתברר לגמרי לשני הצדדים, אך אם יכול להתברר רק לצד שאסור ואין יכולת להגיע לבירור גמור שמותר אין איסור בדבר (משמע שהנודע ביהודה חולק על כך). הפתחי תשובה מנמק חידושו שספק ספיקא מותר מן הדין אלא שבגלל שיש יכולת לברר וכך יתאפשר לו לאכול בהיתר ודאי אנו אומרים לו לעשות כך ליתר שאת, אולם במקום שלעולם לא יצליח להגיע לבירור גמור שמותר הרי שלא ירוויח בבירורו שום הידור ולכן לא מחייבים אותו לברר. אפשר לכאורה להתווכח עם סברתו ולומר שיש לו רווח, והוא שעל הצד שכן יימצא אסור יימנע מלעבור, אולם אם נדקדק בדבריו נראה שהשיב על כך, שמהדין ספק ספיקא מותר. נראה שכוונתו לומר, שגם על הצד שבאמת אסור, אם לא בדק ואכל לא עבר שום עבירה כיוון שכל עוד לא נתברר היה כאן ספק ספיקא ומותר, ולכן סובר הפתחי תשובה שהרווח בבירור אינו להינצל מהחשש שאסור, אלא שאם יש יכולת להגיע לבירור ודאי שמותר זה יותר מהודר 1 .
מדבריו עולה שגם ספק היכול להתברר מוגדר כספק אלא ש"ליתר שאת" אנו דורשים ממנו לברר. כך משמע גם מלשון הר"ן שכתב "כיון דאיתרעאי עלייהו רמי למיקם אקושטא דמילתא שמא יתברר הדבר ויבואו עדים", משמע שהטעם אינו שאין כאן כלל ספק אלא שהואיל ובידינו לבדוק ולברר יש לעשות זאת כדי להתרחק מחשש עבירה. הדברים מפורשים יותר בר"ן בפסחים (על הרי"ף ב ע"א), שאמנם אינו עוסק בספק ספיקא אלא בהליכה אחר חזקה במקום שאפשר לברר (ובהמשך נעמוד על הקשר בין שניהם), ומכל מקום הוא כותב: "דלא סמכינן אחזקה, דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן". הברכת אברהם בפסחים (ד ע"א) דימה זאת לחומרא מדרבנן בדיני תערובות, שכל דבר שיש לו מתירין אין לו דין ביטול בתערובת.
לפי נימוקו של הפתחי תשובה מסתבר מאוד שזוהי רק חומרא מדרבנן, ואילו לנימוק הפני יהושע נראה יותר שזהו דין מהתורה, אם כי גם לדבריו אפשר לומר שמהתורה גם ספק היכול להתברר מוגדר כספק ורק חכמים החמירו לא להחשיבו כספק.
שאר כללי הכרעות בספיקות
כפי שעולה מהפני יהושע סברתו אינה שייכת דווקא בדין ספק ספיקא לקולא אלא גם בשאר כללי הכרעות בספיקות כגון רוב וחזקה בספק אחד, ובפשטות הדבר נכון גם לגבי סברת הפתחי תשובה, אם כי יש יותר מקום לחלק ולומר שהואיל ומדובר בחומרא מדרבנן, יתכן שסברו שההכרעה של ספק ספיקא חלשה יותר מההכרעה של רוב וחזקה ולכן החמירו דווקא בספק ספיקא 2 .
ואכן מצאנו מקור מפורש בגמרא לכך לגבי חזקה בספק אחד. הגמרא בפסחים ד ע"א אומרת שגם אם נאמר שהשוכר בית בי"ד בניסן חזקתו בדוק, אם יש אפשרות לברר אצל המשכיר בלי טורח אם הוא בדק יש לעשות זאת. הר"ן שם מדמה לכך גם דין הליכה אחר הרוב, וכותב שמטעם זה, שבכל מקום שאפשר לברר צריך לברר, כתב הרי"ף בחולין שלא הולכים אחר החזקה שרוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם אלא במקום שהשוחט הלך אך אם הוא לפנינו צריך לבדוק אם הוא מומחה.
כיצד תרומת הדשן יישב גמרא זו? יש לומר שלדעתו ההכרעה של ספק ספיקא היא חזקה יותר מאשר ההכרעה של חזקה ולכן אף שבספק במקום חזקה צריך לברר, בספק ספיקא לא צריך. עוד יש לומר שמפרש את הגמרא בפסחים כהסבר שהציע הב"ח. הב"ח (או"ח תלז, ב) כתב שאין הכרח לפרש בגמרא שאם המשכיר בעיר צריך לשאול אותו אפילו אם נכריע שחזקתו בדוק, אלא אפשר לפרש שהגמרא שואלת על עצם הדיון וההסתפקות שהועלו בבית המדרש (אם מוחזק כבדוק) מה הנפקא מינה בדיון זה הרי בכל מקרה אם הוא לפנינו ניתן לשאול אותו, אולם באמת אין חיוב לשאול אותו לפי הצד שחזקתו בדוק.
עוד מצאנו מחלוקת בראשונים לגבי הליכה אחר חזקה כשאפשר לברר בעניין סכין של שחיטה. הרמב"ם (שחיטה א, כד) כותב שלאחר סיום השחיטה צריך שוב לבדוק את הסכין שמא נפגמה, והראב"ד שם חולק. לגבי ספק ספיקא ראינו למעלה שראשונים רבים סוברים שאם ניתן לברר רק את אחד הספיקות לדעת כולם לא צריך לברר. לכאורה לפי סברא זו גם כאן אין צריך לברר, שהרי גם אם תימצא פגומה לא יהיה כאן ודאי איסור שהרי ספק שמא נפגמה לאחר השחיטה, וצריך עיון 3 .
נפקא מינות מטעמים אלו
א. מהתורה או מדרבנן: כפי שנכתב למעלה, לפי סברת הפתחי תשובה הצורך לברר הוא ודאי רק מדרבנן, ואילו לפי הפני יהושע מסתבר יותר שהוא מהתורה.
ב. שאר הכרעות: כפי שנכתב, לפי הפני יהושע הדין שצריך לברר ודאי נוהג גם בשאר הכרעות כגון רוב וחזקה הואיל וכלל אין זה מוגדר כספק, אך לפי הפתחי תשובה אין הכרח לומר כך, ויתכן שזו חומרא דווקא לגבי ספק ספיקא.
ג. השתמטות מן הספק: הפרי מגדים (אשל אברהם או"ח תלז ס"ק ד) עוסק בדין בדיקת חמץ על ידי שוכר לפי דעת הש"ך ששוכר קונה חפצים שבבית המשכיר רק מדרבנן, וכותב שאף שספק דרבנן לקולא על השוכר לבטל את החמץ כדי להרוויח שיהיה כאן תרי דרבנן, ולומד זאת מדברי הגמרא בפסחים ד ע"א שכאשר יש ספק אם המשכיר בדק, מעיקר הדין פטור השוכר מלבדוק משום שיכול ללכת אחר החזקה שהמשכיר בדק, ובכל זאת אומרת הגמרא שאם המשכיר בעיר וניתן ללא טורח לשאול אותו אם בדק צריך לעשות זאת. הפרי מגדים והגמרא אינם עוסקים בדין של ספק ספיקא אלא בדין של ספק דרבנן או של ספק שאפשר להכריעו על פי חזקה, מכל מקום רואים שהוא למד מהדין בגמרא שצריך לברר שגם אם לא ניתן לברר אך אפשר להשתמט מן הספק כגון לבטל את החמץ צריך לעשות זאת. במתיבתא (מערכה א אות ג ד"ה ובפרי מגדים) תלה זאת בשאלתנו, שכן לפי סברת הפתחי תשובה שהנימוק הוא שמהיות טוב אנו מעדיפים לא להיכנס לספק כך גם יש להשתמט ממנו בדרכים אחרות, אולם לפי הפני יהושע שהנימוק הוא שספק הניתן לבירור אינו מוגדר כספק, אין ללמוד מכאן למקרה של ספק שאינו ניתן לבירור שיש להתאמץ להתחמק ממנו.
ד. במקום טורח: לפי סברת הפתחי תשובה שרק מהיות טוב אנו דורשים לברר מסתבר שמצריכים לברר רק כשהדבר אינו דורש טורח גדול, אך לפי הפני יהושע שכל ספק שניתן לבררו כלל אינו מוגדר כספק לכאורה סברא זו אינה תלויה ברמת הקושי של הבירור, אולם מה נעשה שהפני יהושע שם בעצמו מחלק בכך וכותב שבמקום שיש טורח גדול אין צורך לברר, וצריך לומר שרק כאשר יכולת הבירור מונחת לפנינו בקלות הספק לא מוגדר כספק. יתכן שעדיין תהא נפקא מינה בין הטעמים לגבי רמת הטורח הנצרכת. לפני יהושע רק טירחה גדולה מאוד תפטור מהצורך לברר ואילו לסברת הפתחי תשובה די בפחות מכך.
כפי שהזכרנו, הפתחי תשובה מביא כמה מחלוקות וסייגים לגבי הצורך לברר, וכעת יש לעיין בהם לאור הטעמים.
ד. כשאין חזקת איסור: הנודע ביהודה (יו"ד סימן מג) כותב שהרשב"א אסר דווקא במקום שיש חזקת איסור, אך אם אין חזקת איסור מותר אפילו אם גם לא הייתה חזקת היתר. לכאורה מרש"י בסוגייתנו מוכח שחולק, שהרי בפתח פתוח האשה אינה בחזקת איסור. אולם אם נסביר שטעמו של רש"י אינו כדברי החתם סופר שסובר כרשב"א אלא בסוגייתנו זו תקנה מיוחדת, לא תהיה הוכחה שרש"י חולק.
לפי סברת הפתחי תשובה יש מקום לחלק ולהתיר בכך כדברי הנודע ביהודה, אך לפי הפני יהושע שכלל אינו מוגדר כספק לכאורה אין מקום לחלק ולהתיר, אלא אם נאמר שגם לפי הפני יהושע זו רק חומרא מדרבנן, שאז יש מקום לומר שהחמירו רק במקום שיש חזקת איסור.
ב. כשאפשר לברר רק אחד מן הספיקות: מהש"ך מוכח שסובר שגם בכך הרשב"א חולק 4 אולם הנודע ביהודה (יו"ד סימן מג), החוות דעת ורבי עקיבא איגר (סימן עז) כתבו שבכך גם הרשב"א מודה שאין צורך לברר.
לפי סברת הפתחי תשובה ודאי יש מקום לחילוק זה, והסברא היא שדווקא במקום שיש דרך לברר לגמרי שאסור מהיות טוב יש לחשוש לאיסור ולברר כדי להימנע ממנו, אך במקום שבין כה וכה אין דרך לברר לגמרי אין צורך לחשוש כדי להתרחק כמה שיותר מכל חשש איסור, אלא מתירים. ולפי סברת הפני יהושע מסתבר יותר לאסור גם בכך, כי הספק שניתן לבררו אינו מוגדר כלל כספק. ואולי גם הפני יהושע לא אמר שהספק לא מוגדר כספק אלא במקום שניתן להגיע לבירור גמור, אך במקום שבכל מקרה יוותר ספק, אף הספק שניתן לבררו מוגדר כספק, אך יותר נראה שלא יודה בחילוק זה.
ג. כשהספק יכול להתברר רק לצד האיסור: כפי שראינו, הפתחי תשובה הסיק מטעמו שבספק היכול להתברר רק לצד האיסור ולא לטעם ההיתר איננו אומרים שצריך לברר (ולמעלה עוררנו שאין זה פשוט, וכן ראינו שהנודע ביהודה חולק). יש לעיין לפי נימוקו של הפני יהושע מה יהיה הדין במקרה כזה, ולכאורה נראה שלדבריו כל שכן שכאן אינו צריך לברר, כי בגלל שרק לצד אחד יכול להתברר ועל הצד שהאמת היא כצד השני לעולם לא נגיע לבירור בעצם יש כאן ספק אם יכול להתברר, ואם כן לא שייך לומר שכלל אין ספק לפנינו. אך יש לדחות שאת הספק אם יכול להתברר אפשר לברר וממילא אינו נחשב לספק אלא צריך לבררו (אלא אם גם הפני יהושע יודה לנפקא מינה הקודמת, שכשאפשר לברר רק אחד מהספיקות אין צורך לברר).
^ 1.אך צריך עיון כי הסברא שזה מהודר היא שלא נזקק לסמוך על כללי הכרעות בספיקות אלא הגיע לבירור מוחלט, וקשה כי הסברא שעדיף לא לסמוך על כללי ההכרעות היא משום הצד שמא האמת המציאותית היא שהדבר אסור, ואם כן תמוה מדוע לא נאמר שיש עניין לברר עד היכן שידינו מגעת כדי להפחית את הסיכוי שהדבר אסור, גם במקום שלא נגיע לבירור גמור שהדבר מותר.
^ 2.הגרז"נ גולדברג שליט"א (חזון קדומים, כתובות, "קבוע") מחלק בין רובא דאיתא קמן הבנוי על סברא ולכן הוא מהווה בירור, שבו ניתן לסמוך על הרוב בלי לברר (כמפורש בחולין יא), לבין רובא דאיתא קמן, שבו צריך לברר.
^ 3.עיין עוד בברכת אברהם בסוגייתנו שרבי עקיבא איגר (כתובות יג ע"ב) ייסד שיש מקרים שבהם מכח החזקה כלל אין ספק ויש כאלו שנחשב ספק אלא שהוא מוכרע, וחידש שעד אחד אינו נאמן באיסורים נגד חזקות דווקא במקרים שמכח החזקות אין ספק כלל. על פי יסודו כתב הברכת אברהם שנראה שבמקרים כאלו שאינם מוגדרים כספק כלל ודאי אין צורך לברר.
^ 4.הוא הוכיח שהסמ"ג והתרומה סוברים כתרומת הדשן מכך שאמרו שהרואה מחמת תשמיש שלוש פעמים נאסרת לבעלה אך מותרת לבעל אחר אפילו ללא בדיקת שפופרת המבררת אם הדם מן המקור או מפצע בצדדים, וההיתר הוא משום ספק ספיקא, שמא הדם מן הצדדים וגם אם מהמקור שמא דווקא מבעל זה טבעה לראות ולא מבעל אחר. במקרה זה הבירור יבדוק רק אם הדם מהמקור או מהצדדים אך לא אם מוחזקת רק לראשון או גם לשני, ואם כן לדברי הנודע ביהודה בכך גם הרשב"א יודה וממילא אי אפשר להביא ראיה ממקור זה שסברו כתרומת הדשן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
