בירושלמי מסופר שר' חנינא בנה את בית המדרש של צפורי מרווחי דבש צרעות. זה מעשה סמלי שמפרש
את הכתוב "כָּל גּוֹיִם... סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים... אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". חיילים ישראלים ניצחו במלחמה והם מבקשים שהנצחון יחשב לאבן פינה שבונה בית מדרש - כמו בימי יהושע.
הקב"ה הבטיח ש"מלאך" ו"צרעה" יעזרו בכיבוש הארץ. "מלאך" הוא כוח רוחני, ו"צרעה" מסמלת התלכדות ל"צבא"; ואלו כוחות שהתקבלו מיצחק ומרבקה. יהושע סבור ש"המלאך" התגלה באמצעות "הצרעה"(-צבא). אך הנביא(=מלאך) שבספר שופטים חלוק עליו.
דבורה הנביאה היא ממשיכת דרכה של "דבורה מינקת רבקה". שתיהן קרויות על שם בעל החיים הדבורה. הדבורה מסמלת כוח מלוכני וצבאי, עם ישראל צריך את הכוח הזה כדי להתקיים כעם עצמאי ולנצח את אויביו. הכוח חוזר ומופיע גם בהמלכת שאול המלך.
דבורה היתה ה"המאמנת" של רבקה והיא טיפחה את החינוך הישן שלה. חינוך ל"אחוות" כל בני המשפחה, מתוך שבירת סמכות ה"אב", והתייחסות אל ה"אם" בתור "האחות הגדולה". יעקב השתמש בכוח הזה כדי לחזור לארץ. בניו השתמשו בכוח הזה בשכם. אך יעקב "המית" ו"קבר" את הכוח הזה מחוץ לבית אל.
בירושלמי מסופר שארטבן שלח לרבי מרגלית טובה, ורבי שלח לו מזוזה; אך ארטבן זילזל במזוזה. בבבלי מסופר סיפור הפוך, שארטבן החשיב את המזוזה והסתכן עבורה וגוי אחד קנס אותו. לפי מסורת הגאונים ארטבן מזלזל במזוזה גם בבבלי; והמעשים משתמשים בסמלים שלקוחים מספור שכם בתורה ובנביא.
יהושע כרת ברית לישראל בשכם וכתב אותה ב'ספר תורת א-להים', והוא הציב אבן לעדות תחת ה'שער' שב'מקדש'. הספר והמקדש שיהושע מזכיר אינם כפשוטם. יעקב קיים את נדרו בשכם והקים שם בית מדרש שמעליו יש בשמים 'מקדש' ו'שער'; ויהושע חוזר על מעשיו.
אגדות חז"ל קושרות את העיר ירושלים והעיר ציפורי למספרים שמבוססים על "שמונה עשר" ו"שלוש". המספרים הללו מופיעים בדברי הנביאים והם קשורים לצבאו של אברהם שבא לירושלים. ירושלים הסמלית - קשורה למספרים הללו; והיא מסוגלת לנדוד לשכם ולצפורי.