עניין ביאורי התורה אינו שכלי, אלא דוקא נשמתי, ולכן קודם הביאור, יש לעורר את הלב העליון בתפילה. והמחלוקת בעולם, באה מחוסר של ביאור, מקושיה בלי תירוץ. ומכל זה, ביאור ענין מי מריבה.
החכמה כוללת ידע פשוט, קונקרטי, הנגמר בעובדות מסויימות. הבינה, כוללת את היכולת להבין דבר מתוך דבר, ופותחת עולם הרבה יותר רחב, שלא מצומצם בנקודות מסויימות. על ההבדל בין אם לאב, בין סוכה ללולב ובין הגלות לארץ ישראל.
שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם - אישה נאה, החצי החסר בגוף האדם; דירה נאה, השומרת את ערכיו של האדם בפנים למול הרוחות הנושבות בעולם; כלים נאים, המעניקים מרחב לשפע. היום אנו עוסקים בבחינות שונות של הדעת, ומעמיקים בהרחבה השלישית - הכלים, אותם בוחר ר' נחמן כמשל לתלמידים. החידוד שהם מעניקים למלמד, וההולדה שבאה בעקבות הדעת המתרחבת.
ר' נחמן הדגיש מספר פעמים שכל הטובה שיש בו, לא באה מנשמה גבוהה, או מחינוך מוקפד, אלא מעבודה קשה. אם מקבלים תורה במעמד אלוקי מובהק, אין מקום בכלל שלא לציית, ואיך נוכל לבחור כך בתורה?
מלאכות שבת, כשמן כן הן - מלאכותיות. האדם פועל ומשנה, בוחר בין טוב לרע, עולה ויורד. בשבת - "שבו איש תחתיו" - תחת מדרגתו, שפל ממה שהוא נראה. הוא כבר לא מתנהג כאדון העולם, ונותן לעצמו מקום לראות את האדון האמיתי. ומי שטרח בערב שבת, ובחר להיכנס למנוחה הזאת, יאכל בשבת.
לתורה יש כח, שפועל במציאות. וכמו הרבה כוחות, את הכח הזה אפשר לנתב לכמה כיוונים, והרופאים הגדולים הם בדרך כלל היודעים את דרך ההגשה הנכונה. תורת הרב זצ"ל בכלל, וגישתו לדעת אלוקים בפרט, הן דוגמה טובה לזה.
בתוך המערכת הזאת, בתורה קנט ר' נחמן מתאר תהליך נוסף - פעולתה של תורה לשמה לעומת פעולתה של תורה שלא לשמה, והשפעתן על העולם כולו.
אחד הפילוסופים אמר שלא נוכל לשמוע מה יש ליהודים לומר עד שתהיה להם מדינה, ועצמאות, ובתי מדרשות משלהם, בהם הם יוכלו להתבטא כרצונם. מלכות ה', בחינת הדיבור, הצטמצמה כדי שאפשר יהיה להכיל אותה, ויצאה לגלות, עד שיתקן זאת האדם ו"רוח חדשה אתן בקרבכם".
כשהאדם מסתכל, הוא מעניק לגופים שהוא רואה גבול והגדרה. אם ראייתו טובה, והוא יכול להבחין בדקויות מרחוק, ואם ראייתו פחות טובה, וכל עוד הוא לא מתאמץ ומתקרב הגופים מטושטשים בעיניו, והגבול ביניהם לא ברור. והחידוד הזה, הוא הכלי ליישב על האדם את מה שהוא מקבל, בשפע גשמי או בידיעות שכליות.
ליקוטי מוהר"ן תורה קלט ותורה רעז "ודע שעיקר כבוד שבת... דרך כבושה כנ"ל"
בדרך כלל, המחשבה היא שלמה, הרגש הוא שלם, אבל כשזה מגיע לעולם המעשה - יש היתקלויות עם המציאות. עולם המעשה הוא עולם חסר. בימי המעשה מורגש חיסרון. אבל בהסתכלות של שבת, דוקא את הפסיעות הקטנות, הקב"ה הופך לדרך כבושה.
כשיעקב שולח את בניו בחזרה אל יוסף, בלי לדעת שזה יוסף, הוא מצווה אותם לקחת אליו מזמרת הארץ. רש"י במקום מסביר את הביטוי מלשון זמר. אמנם כוונת רש"י שם לדבר שהכל מזמרים עליו, אבל ר' נחמן לוקח את העניין לכיוון חדש.
אדם חולם איך כל חייו חולפים, אולי אפילו חולם קצת מה קורה אחר כך, ומתעורר לגלות שחלפו רק כמה דקות. אדם רואה את זולתו נוטע עץ חרוב, מתיישב לפוש בצד, נרדם לרגע ומתעורר למראה בן בנו האוכל מאותו חרוב. כמה לימודים מהשינה על מושגי הזמן והמקום, על טעימה מהאינסוף ועל שכל בהיר.
חזרה והרחבה של השיעור הקודם, ושאלה של ר' נתן: לכאורה הרעיון לא מסתדר עם הגמרא. והתשובה מעמיקה, שיש אופן בו פתחי הנפילה יכולים באמת להיות פתחי תשובה, דרך חברו הגבוה ממנו.
כשאדם נמצא בחושך גדול, וגם הדיבורים והתפילות שלו חסרי חיות, ר' נחמן מלמד דרך למצוא את הפתח לצאת, הרמוזה בהוראת ה' לנח - "צהר תעשה לתיבה, ופתח התיבה בצידה תשים, תחתיים, שניים ושלישים תעשה" (בראשית ו). ו"העיקר שהכל תלוי בו, הוא אמת."