בס"ד שלום וברכה, אני חושב שאין נידון דומה לראיה. הרב דימה את המקרה לתבשיל עם רוטב וכתב שאין לחלק בין כמות מועטה למרובה. אני כמובן מסכים שאין לחלק בין כמויות שונות, אך כאן החילוק הוא בין תבשיל עם רוטב בשרי שיש ממשות בתבשיל היכולה להיתקע בין השיניים, ובצירוף התבשיל אף לוקח לו זמן עיכול רב. לבין רוטב בלבד, ששם לא שייכים שני הטעמים, שום דבר לא נתקע בין השיניים כי אין תבשיל, וכן אין עיכול בטיפה בשרית. אולי הדבר דומה יותר לטועם מאכל בשרי ופולטו מיד ללא לעיסה שכותב ערוך השולחן שאין צורך להמתין כלל ורק ישטוף את פיו. ובטיפת רוטב אין לעיסה, ואמנם יש בליעה, אבל גם כשפולט מאכל בשרי נשארת טיפת רוטב בפה ובכל זאת כותב ערוך השולחן שמותר לאכול חלב ללא המתנה. מה דעת הרב? תודה.

שלום וברכה! עיין בבית יוסף או"ח קע"ג, א, וכן בפרי מגדים (משבצות זהב) יו"ד פ"ט, ה, שיש מחלוקת ראשונים בעניין רוטב של בשר: לדעת רבנו יונה דינו הוא כמו תבשיל של בשר, ואילו לדעת הסמ"ק רוטב הוא אף חמור יותר, ודינו כבשר עצמו. ומכיוון שלמעשה נוהגים איסור בתבשיל של בשר, הרי שיש להמתין גם לאחר רוטב של בשר. ומה ששאלת שלכאורה טעמי הדין אינם שייכים במקרה זה – עיין כעין זה ברמ"א יו"ד פ"ט, ג, שגם שומן של בשר צריך להמתין אחריו, אף שגם בו לכאורה לא שייכים טעמי הדין. ועיין במקור הדברים בשו"ת הרשב"א חלק א' סימן ש"ז, שלא חילקו חכמים בין חתיכות של בשר לבשר טחון או לשומן, ובכולם צריך להמתין.