שלום וברכה! דואגים לעולי רגל שלא ירד עליהם גשם לכן לא אומרים ותן טל ומטר לברכה עד ז במר חשון. כלומר נותנים להם שבועיים משמיני עצרת ואז אומרים ותן טל ומטר. אבל אומרים את זה עד יום א של פסח שחרית. ואם דואגים לעולי רגל לחג הפסח היה צריך להפסיק לומר ותן טל ומטר לברכה שבועיים לפני פסח כדי שיעלו ללא גשם,ולכן למה ממשיכים לומר טל ומטר לברכה שבועיים לפני פסח?

ב"ה, שלו"ר, שאלה זו נדונה לא מעט וניתן לה מיגוון מענים - להלן מקצתן: א. אינה דומה תחושת "העולה לרגל" מזו של "היורד מהרגל", היינו זה שעוזב את ביתו וכיוונו הר הבית לעומת זה שעוזב מקום שכינה ושב לביתו. הראשון חדור תחושת עילוי וקירבה ונכון להתאמץ כדי להגיע למרום בית מקדשנו, וגשם לא יניא אותו - אדרבה "לפום צערא אגרא". לא כן השני, ש"נאלץ" לעזוב מקום שכינה ולהיפרד מהקודש, שהגשמים לא יוסיפו לו "מצב רוח" טוב, והוא עלול להלין על קשיי הדרך, על התנאים וכו', וזכרון עגום זה עלול להיחקק אצלו. בשל כך, חשו לאותם ששבים לביתם - סוכות, ולא חשו למגיעים מביתם - פסח. ב. אינה דומה דחייה קלה של בקשת גשמים, לקיטוע מוקדם של ברכת הגשמים. בסוכות - הגשמים עדיין לא החלו, ודחייה פורתא אינה כה משמעותית. לא כן לקראת פסח, שהגשמים בעיצומם, ועלולים להיקטע. לכן חשו בסוכות - לא חשו בפסח. זאת ועוד, בבקשת ההפסקה יש משום כפיות טובה על ברכת שמים, וזו בוודאי הנהגה שאינה ראויה. [אגב, חקלאים אומרים שגם מבחינה ריאלית, הרצף מאוד חשוב, בעוד שדחייה קלה אינה משמעותית]. ג. הכל מסכימים ששלוחי מצוה אינם ניזוקים "בהליכתן", אך לא הכל מסכימים שהם אינם עלולים להינזק "בחזרתן" (ר' פסחים ח ע"ב; תורת חיים וכן פני שלמה, שם; פמ"ג או"ח תלג מ"ז סק"ז ועוד), ולכן חשש מעידה והחלקה בשל גשמים קיים בסוכות, בעוד שבפסח כלל אינו קיים. ד. העולה לרגל לקראת סוכות יצא מביתו במהלך הקיץ, ולא היה מצוייד בבגדים חורפיים; לעומתו, העולה לרגל לפסח, יוצא מביתו בשילהי החורף, ולכן הוא מצוייד כהלכה מפגעי החורף. יש לחוש אם כן לראשון - לא לשני. ועוד.