שלום לכבוד הרב. לפעמים אני קונה דברים בכסף שלי לבית ואז ההורים שלי מחזירים לי יותר כסוג של מתנה. א. האם יש חשש פה לריבית? יש לציין שזה ההורים שלי כמובן. ב. ומה לגבי זה שההורים שלי מביאים לי כסף לקנות דברים ואז משאירים אצלי את העודף? ג. במידה וזה לא בסדר ויש פה חשש ריבית איך אפשר לתקן זאת?

שלום וברכה. א. במקרה שאתה קונה להם, אף שההורים מחזירים לך יותר, יש אומדן דעת שהאב נותן לך בתורת מתנה. רצוי להדר שהאבא יאמר שזה עבור הטירחה. ב. אין כל חשש. כיון שלא נוצר כאן חוב או הלואה כלפי ההורים, והעודף אינו קשור לחוב כלשהו. ג. התשובה תלויה בחומרת הריבית. אם מדובר "בריבית קצוצה", כגון שהאבא אמר: "תלוה לי מאה ואני יחזיר לך מאתיים", במצב כזה האיסור מהתורה, ומצד הדין צריך להחזיר לאבא, ובנוסף לעשות תשובה על כך. ראוי ללמוד הלכות ריבית כדי להמנע מכישלון חוזר. ואם מדובר בריבית ש"אינה קצוצה", כלומר ריבית דרבנן, אינך מחוייב להחזיר בדיני אדם, אך חייב מדיני שמיים. ובמקרה זה נותן הריבית אף שעבר על איסור, יש בידו למחול למקבל ולומר לו שהוא מוחל לו על הסכום, ויותר טוב לומר בלשון "כאילו נתקבלתי", כי באופן זה יוצא ידי שמיים לכל הדעות. מקורות: הנה בגמ' (ב"מ דף עה.): "אמר רב יהודה אמר רב מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית ולאו מילתא היא משום דאתי למיסרך". ופירש רש"י (שם ד"ה להטעימן), שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנו, ויבינו כמה עונשו גדול. כלומר שירגישו את צער הלווה. ועם זאת מסקנת הגמ' לאסור, כיון שהם עלולים מתוך זה להכשל. וכן פסק הרמב"ם (מלוה ולוה ד' ח'): "אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אף על פי שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להן ה"ז אסור שמא ירגילם בדבר זה". וראה בגידולי תרומה (שער מ"ו ח"ג אות ב) שכתב בתחילה, שלפי דבריהם, מובן יותר לשון הגמ' 'אתי למיסרך', ולכן לכאורה הם חולקים על דברי רש"י, שלדעתו בניו רק מפסידים ריבית. אך הסיק שאין מחלוקת ביניהם, ואין לחלק בין אם האב מלווה או בניו מלווים לו, וז"ל (שם): "אבל אצלי רש"י והרמב"ם ורבינו ז"ל כלהו חדא מלתא קאמרי, ודייקי לישנא דרב דקאמר להלוות בניו ובני ביתו, דודאי לאו שיהא האב מלוה והם לווים קאמר, דא"כ היה לו לומר להלוות לבניו ובני ביתו, בלמ"ד, או את בניו, כדתנן מלוה אדם את אריסיו וכו', ולא קתני מלוה אדם אריסיו וכו'". ואם כן, איסור הלוואה בריבית שייך אפילו בבני משפחה, כמבואר בשו"ע (יו"ד ק"ס ח'), וז"ל: "אפילו לבניו ובני ביתו אסור להלוות ברבית אע"פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נותנו להם במתנה" (וראה ט"ז שם ד', נקודות הכסף, ושו"ת שבט הלוי ח"ב ס"ט). וראה בדרכ"ת (סי' ק"ס סקמ"ט) שדן בשני היתרים בנידון שלנו, וז"ל: "עי' בס' שארית חיים שכ' שצ"ע אם מותר להלות לבנו ברבית דרבנן דהטעם הוא דלא ליתא למסרך וברבית דרבנן הוי גזרה לגזרה וי"ל דשרי עיין שם ועי' בס' מרבה תורה ס"ק כ"א שכ' כן דעתו דדוקא בר"ק אסור אבל בא"ר או מוקדמת ומאוחרת אף במתנה מרובה ואינו רגיל או בפרהסיא כמו דירת חצרו שרי באב ובנו". ואם כן בריבית דרבנן אין מקום לאסור דהוי גזירה לגזירה. ועוד הביא שם (סק"נ) מחלוקת בין הפוסקים, אם ב'סמוכים על שולחנו' יש להתיר, כיוון שבזה מודה השו"ע שלא שייך הלוואה כלל. וכתב לתלות מחלוקת זו במה שכתבנו לעיל בפירוש הגמ', וז"ל: "ועי' בס' שלחן גבוה ס"ק כ"ג שהביאו וכ' שזה תלוי בפלוגתת הפוסקים בביאור דברי הטוש"ע בזה דלדעת הפוסקים דפירשו דמיירי דהאב נוטל רבית מהבן יש לחלק שפיר דהכא מיירי בבן שאינו סמוך על שלחנו אבל לדעת הלבוש והט"ז ושאר מפורשים דפירשו דמיירי שהבן נוטל רבית מהאב אין לחלק בין סמוך על שלחנו או לאו דהא מידי הוא טעמא אלא כדי שלא ירגילם בדבר זה ליטול רבית מאחרים א"כ אפי' בסמוך על שלחנו ג"כ אסור וסיים בצ"ע עיין שם". וע' בהליכות עולם (ח"ח עמ' ט"ו) שהוכיח מדברי מרן הב"י, שאין לחלק בין סמוכים לשולחנו לאינם סמוכים. מכל מקום, ברבית דרבנן יש להקל בזה, ולכן במקרה הראשון בנידון שאלתנו, יש אומדנה מיוחדת בין אב לבנו (ולא בין הבן לאב ולא בין סבא לנכד) כיון שאינו נראה כלל כריבית, כי אנו יודעים שזו הרגילות. שהוא מחזיר את החוב שנוצר בנפרד, והשאר מתנה. ובמקרה השני לא נותר חוב כלשהו, שיש בו איסור ריבית, ולכן הדבר מותר (ע"פ הנ"ל, וכך מורה הג"ר פנחס וינד שליט"א בבית ההוראה לריבית, וע' בס' ראש יוסף עמ' ע"א שהביא ראיות להקל בענין שאינו רבית קצוצה). לגבי גזרה בתשובה על ריבית, יעויין בשו"ע (שם קס"א ב' וה'). ולגבי הלשון "כאילו נתקבלתי", שהדבר מועיל לצאת ידי שמיים, כן מבואר באחרונים (שם). ומקובל בשם הגר"י סלאנטר זי"ע שהעסק בהלכות שאדם נכשל בהם, זו הדרך הכי טובה לתקן את מה שנכשל ולהמנע מלעבור עליהם. בברכה נאמנה,