שלום וברכה, האם יש מקור לכך (כנראה קבלי) שכחודש לפני יום הולדתו (העברי) של האדם יש ירידה במזלו ולכן הוא לעיתים מרגיש חולשה בגופו? והאם יש דרך לחזק את המזל בימים אלו בפרט אם נכון הדבר? וכיצד ראוי לנהוג ביום הולדת? האם ראוי לחגוג יום הולדת? ישר כח ותזכו למצוות

שלום רב. אדרבא מבואר בחז"ל שמזלו של האדם גובר ביום הולדתו, והקשו רבותינו האחרונים, שלכאורה הדברים סותרים לכך שהצדיקים נפטרים ביום הולדתם, ויישבו, שאין הכוונה שנחלש מזלו ונפטר בטרם עת, אלא שהקב"ה ממלא שנותם, ועוד שמיתתם היא שלמות רוחנית ותוספת עליה בעולמות העליונים. אולי כוונתכם למה שכתבו המקובלים ששלושים יום קודם פטירת האדם, הצלם שלו מסתלק (ראה במקורות למטה), אולם נראה שאין לכך קשר ליום הולדתו של האדם, אלא אם כן מדובר בצדיקים גדולים שנפטרים ביום לידתם כמבואר למטה בהרחבה. ותשובה ומעשים טובים, משנים מזלו של אדם. לגבי ההנהגה ביום זה, יש הסוברים שיש לעשות תענית דיבור ביום זה ולשוב בתשובה כמו יום הכיפורים, ויש אומרים שניתן לשמוח ביום זה ולערוך בו סעודה כפי שנוהגים בכל מקום, ויש מי שכתב שנכון לקיים מנהג זה ביום שנכנס בבריתו של אברהם אבינו. ולמעשה הדרך הנכונה המתאימה לדורנו, היא לשמוח ולחגוג כפי המנהג הרווח ויחד עם זאת לערוך חשבון נפש ולהוסיף במצוות ומעשים טובים. מקורות: לגבי סילוק הצלם קודם ל' יום, ראה בזוהר הקדוש (ויחי דרף כח.), שביאר שהצלם הקדוש מלביש את הנשמה שמקבל האדם בשעת לידתו, אך "בשעתא דקריבו יומוי מתעברן מניה ודא סליק לדא ואשתאר בר נש בלא נטירו כדין 'עד שיפוח היום ונסו הצללים' תרי. כלומר המילה 'צללים' בלשון רבים, הרומזים על סילוקם מהאדם בעת פטירתו. ובהמשך כתב שמה שעובר הצלם בליל הושענא רבה, הוא כדי לעורר את האדם לעשות תשובה שלימה, כדי שלא יסתלק שוב באותה שנה ל' יום לפני פטירתו. ורמז לכך הרמב"ן (שלח יד ט ד"ה סר צלם מעליהם), בעניין ליל הושענא רבה, וז"ל: "יתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא" ועיין שם שכתב שעניין זה שייך אצל האומות, ולכן חיזקו כלב ויהושע שלא יפחדו מיושבי הארץ, שהרי "סר צלם מעליהם". והאריך בזה רבנו האריז"ל (שעה"כ דף קו ע"ג), ולכן כתב להיות ער כל ליל הושענא רבה ולעשות תיקון מיוחד, כפי שנוהגים בקהילות רבות. וראה בעניין זה מה שכתב רבנו הרמ"א (תרס"ד): "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה, ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות". ויש בעניין זה אריכות בספרים הקדושים. ואיננו יודעים אם האדם נחלש גופנית לפני זמן זה (ומסתמא הגוף נחלש לפני הפטירה וע"פ רוב בעת זקנותו של האדם, האדם תשוש גופנית), אך העיקר בעניין זה, תלוי בתשובה ומעשים טובים, ובכך הוא יכול להפוך את מזלו לטובה, והארכתי בעניין זה במקום אחר, ואכמ"ל. ולגבי יום הולדתו, ראה בהמשך, שאדרבא ביום זה מתגבר מזלו של האדם, אפילו אצל רשעים, ומצינו בחז"ל שעניין זה שייך אף בגויים מזרע עמלק (אך בעניין אחר שלא כמו ישראל), וצדיקים נאספים במותם, כיון שהקב"ה משלים ימיהם, וביום זה שיש עליה רוחנית, יום זה עשוי להיות גם יום פטירתם כדלקמן, וכפי שמצינו אצל צדיקים גדולים כדוגמת רשב"י שביום פטירתם זכו למדרגות אדירות, ולכן נהגו לשמוח ולעשות הילולה לצדיק, כפי שהרחבנו בתשובה, העוסקת במהותו של יום ל"ג בעומר. והנה בנידון השאלה בעניין מזלו של האדם ביום הולדתו, מצינו בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח), שמזלו של האדם גובר ביום הולדתו, וז"ל: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ריב"ל אמר, עמלק כושפן היה. מה היה עושה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו, לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו. מה עשה משה, עירבב את המזלות". כלומר שעמלק ידעו שביום זה מזלו של אדם גובר, ולכן לקחו למלחמה אנשים שנולדו באותו יום, וכפי שביאר ב'קרבן העדה' (שם): "היה מעמיד למלחמה עִם ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתו. לומר לא במהרה אדם ניזוק ביום מולדתו, שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו". וכן כתב מרן החיד"א (חומת אנך איוב ג') על הפסוק, "יאבד יום אלד בו", וז"ל: "אפשר כמ"ש המקובלים, שהיום שנולד בו האדם מזלו בריא וחזק בכל השנה, ובזה פירש גדול אחד מ"ש ולא זכר כי היא עת הלידה וכו' לכן איוב קלל את יום לידתו". וכ"כ בבן יהוידע (ברכות דף כ"ח) דידוע שביום לידת האדם מזלו חזק ומוצלח, ועל כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יו"ט לעצמו. וביאר שם שלכן כתוב על ר' אלעזר בן עזריה 'דההוא יומא בר תמני סרי שני הוה', כלומר יום לידתו היה, ולכן נעשה לו נס. עכ"ד. חשוב להוסיף שמה שאמרו רז"ל (שבת קנו.) "אין מזל לישראל", ומאידך נאמר בשם רבא (מועד קטן דף כח.): "חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא" (וראה תוס' שם ד"ה אלא שהקשו בין גמ', וכתבו שלעיתים המזל משתנה עיי"ש), וחכמי הסוד כתבו, שיש מקום גבוה שהוא בחינת "אין", כלומר שאין לנו כלל תפיסה בו, וממנו "נוזל" כל השפע לעולם, וזו כוונת "מזל", שאין עניינים אלו תלויים בדברים הנראים לנו בעין, ולעיתים גם ללא קשר לתפילה, אלא בעניינים גבוהים ונשגבים שהקב"ה מנהיג את עולמו, ואין השכל מבין עניינם כלל. והנה הקשו האחרונים שהרי מבואר שצדיקים נפטרים ביום לידתם (ר"ה דף יא., קידושין לח.), וכן הקשה בעל המגן אברהם (בהגהותיו על הילקו"ש חבקוק תקס"ד): "ואם תאמר, הא אמרינן בצדיקים ביום שנולד הוא מת וכו' ויש לומר דהיינו לטובה שממלא שנותיהן אבל אין נהרג בלא זמנו ביום שנולד". כלומר ודאי שאותו יום מוצלח ומבורך, ומה שנפטרים הצדיקים באותו יום, זהו משום שהקב"ה משלים שנותיהם ואדרבא מאריך ימיהם ליום זה. ומעין זה כתב רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרוש י"ז), וז"ל: "ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה, ואין דרך הקב"ה לשנות המזל. ולכך במיתת רשעים וכדו' שהמיתה היא לרע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו כי מזלו במערכה טובה. אבל צדיקים השלמים שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא , ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב עניינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם, והראיה כי מתו ביום היוולדם וזהו לאות אמת כי לא אתרע מזלם ונגד זקניו כבוד". ובקונטרס הנפלא "דברי חלומות" שבו גילה הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין דברים שנגלו לו בחזיון לילה (בסו"ס רסיסי לילה אות כ' מליל מוצש"ק וישלח) הוא כותב וז"ל: "כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז. ומה שכתוב בקידושין (ל"ח.) דצדיקים מתים ביום שנולד, היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלו ומעלתו שפושט לבוש שק הגופני ולובש חלוקא דרבנן הרוחני ליכנס לעולמות העליונים למעלה עליונה ליהנות מזיו השכינה. וכמו שביום לידתו ירד לעוה"ז לתוספת מעלה שע"י עבודתו בעוה"ז בתורה ומצוות ומעש"ט הוא מגיע למעלה העליונה יותר ממה שהיה קודם. כן ביום המיתה מגיע למעלה עליונה עוד יותר, דטוב יום המות מיום הוולדו". אולם יש מגדולי שהסתייגו מאד מאלו שנוהגים לשמוח ביום זה, וכתבו שזהו יום של חשבון נפש, ואין מקור לחגוג את יום זה, שהרי יום זה מופיעה לראשונה בספר בראשית (פרק מ' פסוק כ'): "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו". ופירש שם רש"י: "יום הולדת, יום לידתו וקורין לו יום גינוסיא (יום לידה ביוונית*. ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא ע"י אחרים, שהחיה מילדת את האשה, ועל כן נקראת מילדת". ולפי האמור אין זה מנהג יהודי כל אלא מנהג גויים, ואין לכך מקור בתנ"ך ובדברי חז"ל. וכתב כל כך בחריפות, האדר"ת (בספרו נפש דוד): "בכל לבי כעסתי על המברכים, לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו, ונוח לו שלא נברא משנברא, וא"כ למה נשמח ביום הולדתינו, בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו, ורק צדיקים יכולים לשמוח כדברי התוס' (ע"ז ה', א' ד"ה שאלמלא), אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו". וכך העיד הג"ר שלמה סופר זצ"ל על אביו בעל "הכתב סופר" (בהקדמת הספר הנ"ל עה"ת אהל לאה עמוד כ"ט), וז"ל: "בעת ההיא בראש חודש אדר יום הולדת אבינו זצ"ל, בהיותו בפעסט, ציוה למשמשו שלא יניח לאדם לבוא לפניו כל היום, והיה רגיל מימי נעוריו לסיים על יום זה איזה מסכתא, וכל הבאים חזרו בלא מלואת מבוקשם, ובא רב גדול אחד מתלמידיו ומקורב למשפחתינו וביקש להיכנס, והגידו לו את אשר ציוה רבו, והיה הדבר לפלא בעיניו ובעל כרחו נכנס, והשתומם על המראה כי מצא את רבו גועה בבכי, ושאלו: "רבינו למה אתה בוכה", ויאמר: 'דע תלמידי חביבי היום הזה הוא יום אשר בו נולדתי והרי אני בן נ"ד שנים, וד"ן אני את עצמי ויאמרו המושלים בואו חשבון הנפש במה עסקתי כל אותן השנים הללו אשר ניצבו עלי כמו נ"ד, במה ביליתי עיתותי היקרים ומצאתי בלא תכלית הרבה, אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים. ויש לי לבכות מאין הפוגות'. וכשמוע התלמיד את דברי רבו בכה גם הוא, כי אם בארזים נפלה שלהבת כו'". עם זאת כיון שרבים וטובים נהגו לשמוח ביום זה, ומצינו בדברי רבותינו ז"ל, שביום זה יש כוח והצלחה מיוחדת לאדם, לכן ראוי למנף את השמחה לדברי קדושה ולהוסיף בתורה ומעשים טובים, ולקבל קבלות תורה להמשך החיים (וראה מה שכתב הגר"ש דבליצקי בס' דרוש דרש בהנהגות יום הלידה, בעניין חשבון נפש ביום זה, וצום ותענית דיבור, וסעודה יכול לעשות בליל יום הולדתו). ומרן הבן איש חי (פרשת ראה, אות י"ז) לאחר שהביא את המנהג לחגוג את יום ההולדת, וכתב שכן נוהגים בביתו, חיזק את המנהג (הפחות מצוי בימנו) לעשות סעודה ביום שעשה את מצות המילה, וז"ל: "ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו. ושמעתי שיש מקומות נוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בו האדם בבריתו של אברהם אבינו, ומנהג יפה הוא וערב לי מאוד, אך לא נהגו בזה בביתנו". ונחתום עם התפילה שכתב הבא"ח (שם) וראוי לכל אחד לאומרה ביום הולדתו, וז"ל: "ורק אנא עבדא, נהגתי לומר בכל שנה ושנה ביום שנכנסתי בבריתו של אברהם אבינו, בקשה זו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך כי בהיום הזה שהוא יום כך לחודש פלוני, שהוא היה יום השמיני ללידתי, נכנסתי בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, בשנה הראשונה שנולדתי בה, וקיים בי עבדך אבי מצות מילה ופריעה כאשר צווית אותנו בתורתך הקדושה, ונתגלה הכלי השלישי של היסוד האמיתי הנקרא "קודש קדשים", ויצא אורו ונתבטלה אחיזת החיצוניים, ונתחברו שמונה ושבעים אורות החסדים עם שמונה ושבעים אורות הגבורות, ונתמתקו אורות הגבורות באורות החסדים. אנא השם, למען שמך הגדול ולמען רחמיך וחסדיך, תעזרני ותסייעני לשמור אות ברית קודש אשר חתמת בבשרנו, ותצילני מכל חטא ומכל הרהורים רעים ומחשבות פגומות, ותצילני מכל פגם הברית, הן במחשבה, הן בדיבור, הן במעשה, הן בחוש הראות, הן בחוש השמיעה, הן בשאר חושים. ובכולם אהיה טהור בקדושת הברית בלי שום פגם והרהור רע כלל, ותזכני שאתגבר על יצר הרע, ותהיה מחשבתי קשורה ודבוקה בקדושתך תמיד. כי ברחמיך הרבים בחרת בנו מכל האומות ורוממתנו מכל הלשונות, והבדלת אותנו מכל טומאותיהם ותועבותיהם ככתוב בתורתך 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. נודה לך ה' אלוקינו ואלקי אבותינו על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו ועל חוקי רצונך שהודעתנו, ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו. אנא ה', לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, ותמשוך עלי מחשבות קדושות וטהורות, זכות ונכונות. ויהיה לי לב שמח בעבודתך תמיד, ותעזרני על דבר כבוד שמך מעתה ועד עולם, אמן כן יהי רצון". ברכת ה' עליכם,