מאז תחילת המלחמה יצא לי לשמוע הרבה אמרות על כך שאת הנעשה אין להשיב ושדווקא בגלל הצער והכאב אנחנו צריכים להיות חזקים, להראות שאנחנו לא נשברים בקלות ושהאובדן לא היה לשב. לפי גישה זו - בימי בין המצרים אנחנו לא אמורים להיות באבל אלא להראות שאנחנו חזקים ומאוחדים ומוכנים לקראת בית חדש, שלמדנו מהאובדן ואנחנו רוצים להשתפר כדי להיות רואיים לאהבתו של הקדוש ברוך הוא. אם כך מדוע אנחנו בוחרים להתאבל ולהראות כאילו אנחנו סובלים ושבורים מאובדן הבית?

שלום וברכה. האבל גורם לנו להכיר את המשמעות של מה שחסר לנו, להבין שאנחנו במצב לא מתוקן, ועל ידי הבנות אלו האדם יפעל ובמעשיו ובתפילתו לשאוף ולתקן את החסרונות והבעיות על מנת שנגיע כעם וכפרט לשלמות הרצויה. ישנם דרגות שונות של אבל וזיכרון במהלך השנה. גם עכשיו כאשר עברנו את תקופת האבל, עדיין ישנן הלכות המזכירות לנו את החורבן, אך ברור שלא כל השנה הוא תשעה באב והחיים ממשיכים באופן רגיל אך תמיד אנו צריכים לזכור מה החסרון, ומה אנחנו עושים בכדי לתקן זאת. בהצלחה רבה וכל טוב.