שלום וברכה אנחנו בית דתי, בתנו הבכורה בת 18 ואינה שומרת מצוות (כלומר כנראה שעושה הרבה מצוות אבל לפחות כמה עיקריות לא..) סיפרה לי שכבר בגיל 12 לא תמיד שמרה שבת והיתה בפלאפון בסתר. החברות שלה דווקא כולן דתיות ממש אבל היא לא שומרת שבת (מסתירה את זה אבל גיליתי שנהגה בשבת כשהיתה אצל חברה), הולכת חשוף לגמרי (גופיות ומכנס קצר) אלא אם בעלי, אבא שלה, מגיע הביתה והיא יודעת שהוא לא מסכים לה ללכת כך בבית וכעת ראיתי שאחרי שאכלה מרק עוף אכלה מיד אחרי גבינה צהובה..זה לא נראה מפריע לה..סיימה הרגע י"ב באולפנה.. אציין שהיא מתמודדת נפש. איך נכון להתיחס אליה, אנחנו מקבלים אותה במובן של לאהוב וכו' לחלוטין אבל לפעמים נראה לי שאני יותר מדי מאפשרת לה כל דבר בבית כדי לא להרחיק אותה ושזה נחשב בעיניה כבסדר...כמו הלבוש למשל (גם בבית) ולצערי אני רואה שזה משפיע על אחותה בת ה13 שהיא אחרת ממנה באופי וכן נראה שחשוב לה אבל היא גם הולכת לפעמים קצר ורצתה מכנסיים (כי יש לה חברות שהולכות כך וגם האמהות שלהן) ולא איפשרתי לה. זה מאד מצער אותנו כמובן, השאלה איך להתייחס חוץ מלאהוב ולקבל ללא תנאי, האם ועל מה כן מותר להעיר ולא לאפשר ובנוסף לגבי תפילות לבן 16 (שהוא דווקא דתי למדי) אבל לא מקפיד בכלל על תפילות בחופש...ממש כלום. רק כשהוא בישיבה או בשבת שבעלי מציב עובדה שהולכים להתפלל אז הוא מתפלל, אבל מעצמו הוא לא. על אף שכאמור נראה שכן חשוב לו תורה ומצוות והוא ילד טוב עם מידות טובות.

שלום כדי לתת מענה בתחום זה חשוב מאוד להכיר את האנשים בהיכרות אישית. אנסה בכל זאת לתת מספר קווים כללים בעניין. א. ציינת הבת היא מתמודדת נפש. פרט חשוב ומשמעותי מאד, שמביא איתו גם הדרכה שונה לכל מקרה. ב. באופן כללי חשוב להרבות באהבה, ולדאוג לכך שהבת תמשיך להיות חלק מהמשפחה ולא חס וחלילה "בחוץ". ג. יש ליצור שיח של גבולות, כיצד מתנהגים בבית - מה לובשים, אוכלים, שומעים וכדו' הן במרחב הציבורי של הבית (סלון, מטבח, חצר וכדו') והן במרחב הפרטי (החדר הפרטי שלה) ד. יש ליצור שיח עם הילדים הנוספים בבית (כל אחד לפי אופיו ותפיסתו) כיצד הוא רואה את המציאות המדוברת, וכיצד היא משפיעה עליו. פשוט להקשיב להם. ה. לא להרגיש יאוש . כשנער/ה חלילה עוזבים את דרך ההורים. ההורים יכולים לחוות בעצמם נפילה, יאוש, פחד, חוסר אונים. ההרגשות הללו, הן בדיוק מה שלא עוזר לילד לחזור! קשה להגיד את זה, אבל ההורים צריכים לא להיבהל. אלא להמשיך להאמין בעצמם ובנער/ה. מסופר שיהודי ניגש פעם אל הרבי מלובביץ' ושאל אותו בכאב רב: אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. אם כן, איך יתכן שבני, למרות שגדל בבית ספוג בתורה ויראת שמים, נפל הרחק הרחק מהעץ? השיב הרבי: אמירה זו נכונה, כל עוד ישנה רוח מצויה. אך בעיתות של רוח סערה, תפוח יכול להתגלגל רחוק מהעץ… כיום, שללא כל ספק, רוחות "בלתי מצויות" נושבות ברחוב, ולא רק אלא בתוך הפלאפון שלכל אחד יש, והנגישות לתאוות העולם נמצאות בהישג יד של כל נער ונערה. להורים אסור ליפול לייאוש אלא לתת עוצמה ואמונה בכוחות של הנער או הנערה. ו. תפילה. אין כמו תפילה להכוונה מה לעשות וכיצד לעשות. התפילה היא שורש הכל ותכלית הכל. בהצלחה רבה!