שלום לרב. האם אדם שרכש דירה בחו"ל (בשכונה יהודית) ודיווח לרשויות על מחיר הרכישה האמיתי. בעקבות הדיווח עלתה הארנונה של שאר הדיירים. האם עליו לפצותם על תוספת הארנונה?

שלום וברכה. הנה נראה בפשטות שאין לחייב את הקונה, שהרי כל מה שעשה הוא שרכש את ביתו ושילם את מחירו כפי שהיה באמת, ולאחר מכן דיווח לרשויות על העסקה כדין. מקורות: כלל ידוע הוא שבדיני ממונות הולכים אחר מנהג המדינה, וכמבואר בירושלמי (ב"מ פ"ז ה"א): "מקום שנהגו לזון יזון, לספק מתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה", ועל כך אמר רבי הושעיא: "זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה". וכן כתב הרשב"א (ב"מ עד.) לגבי קניין סיטומתא, וביאר שכל דבר שבממון הולכים בו אחר המנהג: "שמעינן מינה שהמנהג מבטל ההלכה... שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין". וכן כתב רבנו הרמב"ם (מכירה כ"ו ח'): "עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג עושים כמו שפירשו חכמים". ומעין זה כתב בהלכות מכירה (פרק טו הלכה ה): "שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך", ומרן השו"ע הביא דבריו להלכה (חו"מ סימן רלב סעיף ו). וע"ע בשו"ת רא"ם (סי' ט"ז), ובאור זרוע (ב"מ סי' רע"ח) והגהות אשרי (שם פרק ז') בשם רבנו חננאל, שאם נתפשט המנהג לכל בני העיר, יש לו תוקף כאילו התנו עליו בפירוש, לפי שאנו אומרים: "אנן סהדי שלא עשה מה שעשה אלא על פי המנהג, והוה ליה כאילו התנה בפירוש הוא עצמו על הדבר" (שו"ת רא"ם שם). אולם פשוט שכל זה נאמר במנהג שאין בו איסור ואין בו עקירת דין תורה. וכבר כתבו התוס' (ב"ב ב.) שיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אף במקום שאמרו "הכל כמנהג המדינה". וכן כתב בשו"ת מהריט"ץ (ישנות סי' מ"ד): "חלילה שיהיה מנהג זה לעבור על דברי תורה, דדוקא מנהג כי ההיא דסיטומתא שאין בה עבירה מהני, אבל להיות גזלנין וחומסין אין שומעין למנהגם". וכ"כ זקני הש"ך (סי' ע"ג). אלא שבנידון דידן אין מדובר במנהג גרוע או במנהג שיש בו איסור, אלא בחוק מקובל שלפיו שיעור הארנונה נקבע בהתאם לערך הנכס ולדיווח שנמסר לרשויות וכך נוהגים באותו מקום. ואדרבה, הקונה נהג כפי שמחויב על פי החוק ודיווח את המחיר האמיתי ששילם. ובעניין עצם קביעותו של המנהג, כבר כתב תרומת הדשן (סי' שמ"ב, וכן בריב"ש סי' תע"ה) שצריך שיהיה "מנהג קבוע ופשוט", ושנעשה הדבר פעמים רבות. וכן כתב הרמ"א (חו"מ סי' של"א סע' א'): "אינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג". ואם כן בדבר שאלתנו ודאי שהיה הדבר ידוע ומקובל, ובפרט שמדובר בחוק המדינה, אשר יש לו תוקף גם מכוח דינא דמלכותא. ובדבר הידיעה של המנהג, כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' כ"ט) בשם הריב"ש, שאין לחייב אדם מכוח מנהג שלא ידע עליו. אולם חילק שם בין מנהג שהוא נגד הדין, שבו יש מקום לומר שלא ידע ולא קיבל עליו, לבין מנהג רגיל שאינו נגד הדין, וז"ל" :אבל מנהג שאינו נגד הדין... אדעתא דמנהג העיר נכנס וסבר וקיבל". ומעתה, בנידון שאלתנו, שהחוק והמנהג היו ידועים לכל, אין לומר שהקונה פעל שלא על דעת המנהג. ואף אותם שכנים עצמם שנהגו במשך השנים לדווח על מחירים נמוכים, ודאי ידעו שהדיווח לרשויות הוא שקובע את שיעור המס, אלא שלא נהגו לדווח כפי המחיר האמיתי. ובעניין תוקף דינא דמלכותא דינא, כבר כתב הרמב"ם (גזלה ואבדה ה' י"א) שמס שקבע המלך כדין יש לקיימו, "לפי שדין המלך דין הוא", וכן פסק מרן השו"ע (חו"מ סי' שס"ט סע' ו'). ובחו"ל תוקף דינא דמלכותא לדעת הר"ן תקף ביתר שאת (נדרים דף כח ע"א), שהרי ביאר כידוע את יסוד דינא דמלכותא בכך שהארץ שייכת למלך ויכול לומר לבני המדינה שאם לא יקיימו את מצוותיו יגרשם מן הארץ. ובשולי הדברים יש להעיר, כי אף בארץ ישראל כתבו גדולי האחרונים שיש תוקף לדינא דמלכותא בעניינים הנוגעים לסדרי המדינה, ובפרט בענייני מסים וארנוניות. כן מבואר בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן סד), שהאריך בזה והביא מדברי הרשב"א, משפט כהן, ישכיל עבדי ופוסקים נוספים, והעלה שבענייני מסים וארנוניות יש לקיים את חוקי המדינה, בכפוף לגדרי ההלכה. ויתרה מכך מצינו בדברי ערוך השולחן (חו"מ סימן ריב סעיף ג), שכתב שדינא דמלכותא או מנהג קבוע במדינה מועיל אף בדברים שאין בהם ממש. וכן הובא בפס"ד ירושלים (ממונות ובירורי יוחסין חלק יא עמ' שע"ח) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שיש להתחשב בחוק גם בענייני שכירות וזכויות בנדל"ן. וכן בעניין חוק הבתים המשותפים הובאו דברי הגרי"ש אלישיב בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים הגדולים (קובץ תשובות ח"ד סי' ר"ב), שכאשר הצדדים נכנסו להסכם בזמן שכבר היה קיים חוק המסדיר את זכויותיהם, הרי "אדעתא דהכי היתה השכירות", מאחר שהצדדים ידעו על קיומו של החוק. ומעתה הדברים ברורים בנידון דידן. הקונה לא עשה פעולה אסורה ולא ביקש להגדיל את חיוב הארנונה של שכניו. הוא קנה את ביתו במחיר ששילם בפועל, ומסר לרשויות דיווח אמת כפי שנדרש ממנו על פי החוק. התוצאה שנגרמה לשכנים אינה אלא תוצאה ממונית עקיפה של קיום החוק. ואף ללא כל זה, אם נרצה לדון את הדבר מצד דיני גרמא וגרמי, אין מקום לחייבו. גרמא בנזיקין פטור בדיני אדם, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' שפו), ואף בדין גרמי, שחייבו בו חז"ל באופנים מסוימים של גרימת נזק, אין נראה שיש לחייב בנידון דידן, שהרי אין מעשהו של הקונה מכוון להזיק את חברו, ואף לא היה בידו לדעת שתיווצר כתוצאה מכך עלייה בארנונה של שאר השכנים. ובפרט שהרי פוסקים רבים נקטו כדעת הריצב"א בגדרי גרמי, וכפי שהביא הרמ"א (חו"מ סי' שפ"ו סע' ג'), ועיין בסמ"ע שם (סק"א), בביאור הגר"א (סק"ו) ובש"ך (סק"א). ויש מן הראשונים שסברו שגרמי אינו אלא באופנים המפורשים בש"ס, וכאשר יש מחלוקת בדבר, המוחזק יכול לומר קים לי כדעות הפוטרות. למעשה, אופני החיוב של גרמי שנתבארו בפוסקים הם כגון המוסר ממון חברו לעכו"ם, השורף שטרו של חברו, המוחל שטר חוב או המחזיר שטר חוב ללוה, וכן המזיק שעבודו של חברו, שהם בכלל דין שורף שטר. וכן המראה דינר לשולחני ונמצא רע, או דיין שזיכה את החייב, ומייעץ עצה רעה, וכיוצא באופנים שנזכרו להדיא בדברי הפוסקים. וגם באופנים אלו מצינו בפוסקים תנאים נוספים לחיוב, כגון שהנזק נעשה במזיד או בפשיעה, שהמזיק גרם את ההיזק בידיים ולא באמצעות גורם נוסף, ובחלק מן השיטות ישנם תנאים נוספים הנוגעים לאופן הוכחת החיוב. ועיין בקצות החושן (סי' שפח סקי"א) ובש"ך שם (סקנ"א), ובש"ך (סימן שפו סק"ג). ומכל מקום, כל זה אינו שייך לענייננו, שהרי כאן לא היה מעשה של היזק כלל. הקונה עשה פעולה המותרת ומחויבת על פי חוק כאמור, והתוצאה שנגרמה לאחרים באה ממילא כתוצאה ממנה. אין כאן כוונת היזק, אין כאן פשיעה, ואין כאן מעשה ישיר של גרימת נזק. והנה זהו עיקר הסברה בנידון זה, הקונה לא הסתיר את מחיר העסקה ולא מסר דיווח כוזב כדי להפחית את המס, אלא אדרבה, דיווח את האמת כפי שנדרש ממנו על פי החוק. ואם כן, היאך אפשר לחייבו על נזק שנגרם לאחרים מחמת שקיים את חובתו על פי החוק. ואדרבה, אילו היה מדווח על מחיר נמוך שאינו המחיר האמיתי כדי למנוע את העלאת הארנונה של שכניו, היה הדבר מעורר שאלה בפני עצמו אם מותר לו לעשות כן. אין לנו לומר לאדם שלא יקיים את החוק ולא ידווח את האמת, רק כדי למנוע ממון שנגרם לאחרים כתוצאה מקיום החוק (יעו' שו"ע סי' שפ"ח ונוש"כ שם). העולה למעשה, שאין לחייב את הקונה בתשלום תוספת הארנונה של שכניו. מאחר שהוא נהג כדין, דיווח את העסקה כפי שהייתה באמת, ולא עשה שום מעשה של היזק, לכן אין עליו חיוב כלל, ואף לא מצד דיני גרמא וגרמי. בברכה רבה,