במשרד התיווך, בו אני משמש כסוכן מכירות, תלוי שלט גדול המפרט את גובה התשלום בעסקאות השונות כגון: בקניית דירה ישלם כל צד (קונה ומוכר) 2% מסכום העסקה, ובנוסף אנו מחתימים כל קונה לפני שיוצאים לדרך, אחרת, מבחינת החוק האזרחי, לא ניתן יהיה לגבות ממנו כל סכום. היום בעידן המחשבים, המוכרים אינם פונים למשרדי התיווך, אלא רובם מפרסמים באינטרנט, חלקם בעיתונים ומיעוטם פונים ישירות למשרדי התיווך. במקביל, רוב המוכרים מודיעים, שאין בכוונתם לשלם דמי תיווך, כי פונים אליהם גם באופן פרטי, חלקם אינם מזכירים זאת (מצפים לסיום מוצלח של העסקה ובהתאם יחליטו אם לשלם וכמה), ומיעוטם (בעיקר הפונים אלינו) קובעים שישלמו מלא או חלקית. כאשר מתבצעת העסקה, אנו מחתימים את שני הצדדים (קונה ומוכר) על זיכרון דברים ובו סעיף תזכורת, כי כל צד ישלם דמי תיווך בהתאם. על זה נשמעו כמה טענות מצד המוכרים: א. לא התכוונו לשלם וגם לא הזכרת לנו בע"פ. ב. לא היינו מודעים לחתימה ע"ג זיכרון הדברים. ג. לא קיבלנו שירות ולא ייצגת אותנו במשא ומתן אלא את הקונים בלבד. ד. דרשנו סכום גבוה יותר על הנכס ולא קיבלנו מה שרצינו, את ההפרש רצינו לשלם לך והפחתת אותו לטובת הקונה, כך שלא נשאר מה לשלם לך. למרות שעל פי החוק, החתימה מחייבת וניתן לגבות תשלום ואי-חתימה שוללת תשלום, הייתי מעוניין לשמוע דעת תורה בנושא.

א - באופן עקרוני אדם שנהנה מתיווך חייב לשלם למתווך מדין "נהנה", ואינו יכול להשמט מכך בטענות נבובות, כגון לומר שהיה מסתדר לבד, וכן נפסק ברמ"א בחושן המשפט סימן רס"ד: וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו. (ר"ן פ' שני דייני גזירות). ב - הטענה של המוכרים שהיו יכולים למכור את הדירה במחיר מוצלח יותר אינה מקובלת ממספר טעמים. ראשית, משום שנחסכה לו עבודה והתרוצצות בעקבות התיווך, ולכן גם אם ירד המחיר עדיין הרוויח מן התיווך. (וכך כתב הרמ"א הנ"ל וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר: לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אע"פ שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה, לפי ראות ב"ד.) שנית, משום שבסופו של דבר הסכים לעסקה, והוא לא היה חייב להסכים, אם כן מוכח שנוח לו במה שנעשה. זאת ועוד שמכיוון והתשלום הוא לפי אחוזים ממילא אין ממש בטענה זו,שהי משום שירד ערך העסקה ממילא משלם פחות למתווך! ג - אומנם אם הודיע מקבל השירות לנותן שאיננו עומד לשלם לו על השירות, אך למרות ההודעה נתן הנותן את השירות, הרי שהמקבל פטור מתשלום. ד - למרות הנאמר בסעיף ג', אם לאחר מכן חתם על חוזה שבינו לבין הקונה שנערך על ידי משרד התיווך, ובו הוסף סעיף שכל אחד מהצדדים ישלם את הסכום המקובל למתווך, הרי שבאופן פשוט חייב המוכר לשלם, משום שחתימתו על החוזה מהוה התחייבות מדין קניין סיטומתא. דהיינו מכיוון שכיום רגילים להכין חוזים כאלו ולהחשיבם כהתחייבות, ועיין בסימן ר"א בחושן משפט. גם אין מקום באופן פשוט להתחשב בטענת המוכר שחתם ללא שידע שכך כתוב בחוזה כפי שכתוב בשו"ע סימן ס"א: "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. הגה: וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך (בית יוסף בשם ריב"ש סימן ת"פ)." (ולמרות שכתב התומים שבנושאים שאינם מן העניין לא חלה התחייבות, מכל מקום רבים חלקו עליו, זאת וכעוד שרגילים לכתוב בחוזים פרטים הנוגעים לתשלומים הנלווים. אומנם יתכן ואם יטען שחתם בכדי שהצד השני לא ידע שהוא איננו משלם, נקבל את טענתו בתור אמתלא. ואין להאריך בזה, כי בפרטים של טענות יש לפנות לבית הדין. בברכה, הרב חננאל פאטשינו.