כמה שאלות בנושא השבת אבידה: א. בסעיף ט’ בילקוט יוסף – (קיבוץ הלכות אבידה ומציאה קיצוש"ע חלק ב’ עמ’ תתר) אם הבנתי נכון, משתמעת הלכה, שאם ניכר שהחפץ שמצאתי במקום מסוים נפל (בניגוד להונח) אזי המקום לא יכול להוות סימן (להחזרתו ע"פ סימנים) – אודה על הסבר בנושא – מה ההגיון המנחה כאן? ב. וכמו-כן, עולה שאלה באיזה מצב או ציור, מקום כן יכול להוות סימן שהרי בסעיף ח’ כתוב: "כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא הבעלים הניחוה שם עד שיחזרו" – כלומר באבידה שמצאה דרך הנחה – אין ליטלה. ואז לכאורה אין מקום למה שכתב הרב בסעיף י"ב: "אין המקום נחשב לסימן אלא בדברים גדולים שאין דרך בני אדם לגלגלם ממקומם, או במקום שאין דרך בני אדם להלך, אבל דברים קטנים במקום שדרך בני אדם להלך, אין המקום סימן, מפני שמתגלגלים ברגלי אדם ולא נמצאים במקום הראשון." – כי אין מציאות שמקום מהווה סימן כלל בפועל. ג. כמה סימנים (ומה הם לסוגיהם השונים) נדרש הבעלים למסור (מינימום) ע"מ להחזיר אבידה לבעליה? ד. מה מותר לחשוף מפירטי החפץ כשמכריזים כשמצאנו – אולי אם אפשר דוג’ הכרזת מציאה?

א. מקום מהווה סימן כיון שיודע בעל החפץ היכן הניחו, אבל כשנפל לו החפץ הוא אינו יכול לדעת היכן בדיוק נפל ולכן מקום החפץ לא יכול לשמש כסימן באופן זה. וזו כוונת ההלכה שכאשר ניכר שהחפץ נפל אין המקום מהווה סימן מהסיבה שלא יכול לדעת המאבד היכן מקומו, כיון שנפל ממנו. ב. ההלכה, שדבר שהונח לא יטול כדי לאפשר לבעלים לחזור למקום ולקחת החפץ, נכונה בכל הנחה שניכר שהניח על מנת לחזור לקחת, ולכן אם יקח המוצא את החפץ כשאין סימן הפסיד הבעלים שהרי לא יכול להשיבו, וכשיש סימן גרם לו טרחה. ומה שנאמר שמקום הוי סימן בדברים גדולים, זהו בהנחה שהניח האדם לא כדי לחזור ולקחת אלא הניח לרגע כדי לנוח וכדו' וכשהמשיך ללכת שכחם שם, ובזה הוי אבידה ונוטל ומכריז, ומקום הוי סימן. ג. מספיק אפילו סימן אחד ובלבד שלא יהיה סימן הרגיל ומצוי בכל חפץ כעין האבידה אלא סימן המיוחד לה שסביר שלא היה מכירו אלא בעל האבידה בעצמו, ואין צורך בסימן מובהק לחלוטין. ד. בפוסקים מובא שיכריז את שם החפץ שמצא, כגון: שאם מצא סוודר יכריז "סוודר מצאתי" בכדי שיוכל המאבד לפנות אליו, וכשיבוא המאבד ויתן סימן כגון מידה או צבע או מקום (כאשר מדובר בהנחה, וכנ"ל בסעיף ב'). הרב יהונתן שטרנברג