העברתי שעור במשנה - בבא קמא ג, א. לפי המשנה אם אדם מניח כד ברשות הרבים ואדם אחר נתקל בכד ושוברו פטור השובר מלשלם, כיוון ש"ברשות הרבים רשות לכולם להלך" ו"אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים". חיפשתי במאגר שאלה הקשורה לנושא השעור ומצאתי את השאלה הבאה: נזק לחבר בטעות בדרך הרבים - כולל דיינות פסגות שאלה: אני הולך בישיבה בין קרוונים ואני עובר ליד אופניים והחולצה שלי נתפסת באופניים הם נופלות ונשבר חלק לא יקר. זה מקום שעוברים אנשים וגם שמים אופניים. זה חבר שלי והוא גילה שאני שברתי לו, אני חייב לתקן לו אותם? תשובה: על פי הדין אדם מחויב גם על נזק שעשה בטעות, כמאמר חז"ל "אדם מועד לעולם" (משנה ב"ק ב,ו). בפרט אם מדובר במקום שהמנהג להשאיר בו אופניים והם הונחו שם בהיתר. אלא שאף אם מדובר במקום שלא רגילים להניח שם אופניים נראה לומר, שהמזיק חייב כשהחולצה נתפסת באופניים כיון שלא שייכת הסברה "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים" (ב"ק כז:). נמצא אם כן שיש עליך חיוב לתקן את הנזק. אם אינך מסוגל לטפל בתיקון הנזק בעצמך, עליך לשלם לו על התיקון. נוסיף שאם המזיק הוא קטן הוא באופן כללי פטור מתשלום הנזק, אלא שלעיתים בהתאם לנסיבות מחייבים את הקטן מדין חינוך. הרב ינון זמיר למה שונה המקרה המתואר כאן מהמקרה שבמשנה? למה אם החולצה נתפסה באופניים זה שונה מאדם הנתקל בכד?

הטעם לפטור למהלך בדרך השובר כלים דרך הילוכו הוא כהסבר הגמרא (ב"ק כז:) "אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' אלעאי: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים". בטעם הקביעה ההלכתית הטבעית הזו, נתנו הראשונים שני טעמים עיקריים. גדרי הראשונים יוצאים מתוך הבחנה בין אדם שדינו כאמור שפטור על שנתקל בכד בשוגג ברה"ר, לבין בהמה שנתקלה בבור ברה"ר ביום שדווקא בעל הבור הוא הפטור: תוס' ד"ה לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים- והא דתני (לקמן דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם: המאירי- "אדם מרובה במחשבות מצד שכלו ואינו מתבונן בדרכים, ואם כן כשנתקל אינו פושע ופוטרין אותו ומחייבים את המניח, שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מביא לחייבו, אנו רואים איזה ראוי לחייבו יותר ופוטרין את האחר, וכן בזו, המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרין את הנתקל". בנידון דידן, לא מיבעיא לשיטת תוספות שאדם עיניו למעלה ולכן פטור באופן כללי על הנזק שנגרם ע"י ההיתקלות, שיהיה חייב במקרה הנ"ל כיון שלא מדובר בכד קטן המונח ברחוב הדורש מן המהלך עיון בדרך על מנת להבחין בו, אלא על אופניים שהינם גדולות דיין כדי שיראה אותן גם ללא התבוננות בדרכים. אלא אפילו לשיטת המאירי שלכאורה פוטר את האדם מתוך שטרוד במחשבות והיה נראה שזהו פטור גורף, הרי מסוף דבריו:" אנו רואים איזה ראוי לחייבו יותר ופוטרין את האחר" אנו למדים שהמבחן הוא מי נושא בעיקר הרשלנות ואותו מחייבים ופוטרים את זולתו. ואם כן בנידון שלנו מהטעם שלעיל נראה שהרשלנות פה היא מצד ההולך בדרך ולא מצד מניח האופניים. זהו העיקרון שהנחני בכתיבת התשובה. והואיל ושאלת על סברה זו שלא מצאתי אותה בראשונים ובאחרונים (לענ"ד הדבר פשוט ואין צריך לאומרו) חיפשתי תקדים בפסקי הדין, ובס"ד מצאתי: הדיין הרב צבי יהודה בן יעקב (משפטיך ליעקב ד', סימן כ"ב (עמ' ש"כ) בענייני נזקי ממון בתאונות דרכים, רואה את הנוהג ברכב כמהלך בדרך, ובא להבחין בינו לבין הדין "שאין דרכן וכו'" כדי שלא יטעו ויסברו שדין זה מכוון אליו וזו לשונו: "והנראה בזה דכל דינו של ר' אלעאי שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים היינו דווקא במקום שצריך התבוננות במחשבה, שאדם שהוא בעל מחשבה ועיניו למעלה אינו מתבונן ואינו רואה אותם, כגון בכד או בחבית קטנה או בור ותקלה כאבנו, סכינו ומשאו, ובכל דבר שכדי לראותו צריך התבוננות, אבל דבר גדול הנראה לעין כל אף ללא התבוננות במחשבה יתרה, לא שייך לומר שאין דרכם של בני אדם להתבונן..." (עמ' שכ"ד) לכן לדעתו על הנוהג במכונית להתבונן, ואינו נכנס בגדר הכלל של "אין דרכם". אשמח להרחיב עוד אם יתבקש, הרב ינון זמיר