בתפילת י"ח אני נוהג להוסיף בקשות אישיות, כשהבסיס הוא קבוע - ועליהן מתווספות מידי פעם בקשות לפי מה שאני מרגיש שרלוונטי באותו זמן. אלא שהדבר לא קל לי, מכיוון שכצפוי, התפילה מתארכת ומתארכת (אני מדבר על לפעמים 20 דקות!), ובינתיים הש"ץ חוזר על התפילה וממשיך הלאה, וזה מבלבל אותי ומקשה על הריכוז. כתוצאה מזה, אני חוזר על אותן מילים של הבקשות כמה פעמים, עד שאני מרגיש שאמרתי אותן טוב וברור (קשה לי להמשיך אם המילה יצאה מהפה בצורה לא ברורה). מה שקורה בסוף זה שבמקום להנות מהזכות לבקש בקשות, זה הופך להיות מכביד... מצד שני, אם אני לא מוסיף בקשות, אני מרגיש בסוף התפילה תחושה של ריקנות ופספוס. האם התחושה הזו נכונה, ומה הרב מציע לעשות?

ראשית, עליך להוסיף את הבקשות בסוף התפילה לאחר אמירת "יהיו לרצון . . .", ואז תוכל לענות על קדושה וקדיש. שנית, צריך לדעת שעיקר התפילה היא הנוסח שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה. הם כיוונו בדעתן הגדולה לצרכי האדם. טוב וראוי להוסיף תפילות אישיות אולם רק כתוספת ולא שזה יהיה עיקר התפילה, ולא שזה יכביד עליך. לכן, כדאי שבכל תפילה תבקש לך רק שניים-שלושה דברים אישיים או כלליים, בכל יום תחליף את הבקשות. פעם בשבוע תוכל להתפלל תפילת ערבית אחת ארוכה יותר ובה תבקש יותר בקשות, ובתנאי שתתפלל אותה ללא לחץ.