הבא"ח כותב שצריך להדליק נר שבת ואז לברך. מי שהוא-משפחתו מבגדאד אז צריך לנהוג כך. אך השאלה היא איך להורות בדבר זה למי שלא יוצא בבל? הרי לא נכחד שהקושיא היא עצומה. יש קרוב ל-30 ראשונים שכותבים מפורש לעשות כשו"ע, לברך קודם [אפשר לדחוק בהסבר השו"ע,אך למה לדחוק ?!]. נכון שיש את דעת בה"ג שבהדלקת נרות מקבלים שבת אך נראה שהוא יחיד, וגם אם נגיד שהיו עוד שסברו כמוהו זה רק השערה. חוץ מזה, אין הוכחה ברורה שהוא סובר שבברכה מקבלים שבת [ולכן רוצים קודם להדליק] ואולי סובר שבהדלקה מקבלים שבת [וכ"כ החיי-אדם,ה,יא]. חוץ מזה, הרי דעת המ"ב והבא"ח שבמקום הצורך אפשר להתנות תנאי ולהדליק נרות ואח"כ לעשות מלאכה. וא"כ, כאן שלהרבה ראשונים זה ברכה לבטלה אם מברכים קודם, אין לך שעת הדחק גדולה מזו ואפשר לעשות תנאי קבוע. מכל הנ"ל נראה לי להורות לספרדי שלא מעדת בבל שידליק ואז יברך. מה דעת רבנו?

עיין בספר עלי הדס פרק ו' שכתב כי המנהג להדליק ואח"כ לברך היה נהוג בטוניס עפ"י עדות הרב מאזוז שליט"א וכן בטריפולי עפ"י עדות הרב רקח, וכ"כ החיד"א, וכ"כ בעל הפלא יועץ שהיה מגדולי רבני הבלקן ור' חיים פאלאג'י מגדולי רבני טורקיה ועוד גדולים. ובמקום מנהג שהונהג עפ"י גדולים לא אומרים ספק ברכות. ועוד שהאישה המברכת- אם דעתה לקבל שבת הרי שקיבלה שבת ושוב לא תוכל להדליק. וכן כתבה הגמ' בעירובין שאין לברך על הכוס בערב יום הכיפורים שהחיינו שבברכה מקבל את יום הכיפורים, ולא כתבה שיעשה תנאי. ובמקום שנהגו שלא לקבל את השבת כאילו עשו תנאי. ואין להביא ראיה ממקום אחד למקום שני. ועל כן מי שבעדתו נהגו כך יכול להמשיך ושמעתי שכך נהגו גם יהודי פרס ויהודי מרוקו ואכמ"ל.