שלום כבוד הרב! שמעתי מכמה אנשים שמנהג יוצאי גרמניה היה להניח תפילין גם בחול המועד. כשבדקתי עם סבי האם זה נכון הוא אישר ואמר שעד שהם עלו לארץ הם הניחו תפילין ובארץ הפסיקו כי זה לא מקובל. שאלתי אותו מדוע לא מניחים בבית כמנהג חלק מהייקים, ולא היתה לו תשובה ברורה. האם זה היה נכון להפסיק את המנהג בארץ? האם עלי להתחיל להניח תפילין בחול המועד בבית בצנעה? הרי מבחינת המנהג שלי זה נחשב כאילו לא הנחתי תפילין היום כשאני מחויב להניח.

מועדים לשמחה! המענה לשאלה זו מצריך התייחסות גם לשאלה כללית בעניין המחוייבות למנהגי העדות בכלל, וננסה להבהיר בתמצית: השאלה האם יש להניח תפילין בחול המועד שנויה במחלוקת בין הראשונים, וחלו בכך שינויי מנהגים בקרב הקהילות במשך הדורות (עיין בבית יוסף סימן ל"א). בקהילות בחו"ל בדורות האחרונים, המצב היה שבני עדות המזרח לא הניחו תפילין בחול המועד, ואילו בקהילות אשכנז היו מנהגים שונים: חלק גדול מן האשכנזים הניחו תפילין בחול המועד (עיין למשל הגהת הרמ"א על השולחן ערוך ל"א, ב ותרנ"א, ז, ומשנה ברורה שם), ואילו תלמידי הגר"א ורוב החסידים לא הניחו. גם בקרב אלו שהניחו תפילין, חל שינוי במנהג במשך הדורות: בדורות הראשונים היו מברכים על התפילין בחול המועד, ולאחר מכן החלו להניח ללא ברכה (עיין הגהת הרמ"א ל"א, ב, ומשנה ברורה שם ס"ק ח'). בדורות האחרונים, כאשר זכינו ב"ה לעלות מתפוצות הגולה לארץ ישראל, נוצר בארץ מנהג כללי שאין מניחים תפילין בחול המועד, ללא חילוק בין בני עדות שונות. את הסיבה להיווצרות מנהג זה מסביר האגרות משה (או"ח חלק ד', סימן ק"ה אות ה'), שבני הארץ המקוריים היו בעיקר מבני עדות המזרח, שלא הניחו, וכאשר החלו העליות לארץ מארצות אשכנז, ראשוני העולים היו תלמידי הגר"א וחסידים, שגם הם לא הניחו. כך נוצר מנהג כללי של בני ארץ ישראל שלא להניח תפילין בחול המועד, וגם כאשר עלו לארץ אשכנזים מקהילות שנהגו להניח, הם קיבלו את מנהג המקום והפסיקו להניח תפילין בחול המועד. בחו"ל, לעומת זאת, נותרו חילוקי המנהגים גם כיום, ורבים מן האשכנזים בחו"ל נוהגים להניח תפילין בחול המועד, כמנהג אבותיהם. כפי שעולה משאלתך, לכאורה באמת הדבר נראה תמוה - כיצד התבטל בארץ ישראל המנהג של אותן קהילות שנהגו להניח תפילין בחול המועד? בדרך כלל אנו רגילים שכל קהילה שומרת על מנהג אבותיה, ומי שאבותיו נהגו במנהג אשכנז או ספרד או תימן וכדומה, ממשיך במנהגם גם לאחר שעלה לארץ. ומדוע בעניין זה האשכנזים בארץ שינו ממנהג אבותיהם ונוהגים שלא להניח תפילין בחוה"מ? אולם יש לדעת, שהגדר העיקרי בהלכה הוא דוקא מחוייבות למנהג המקום, ולא מחוייבות למנהג האבות. הדין היסודי הוא שאדם העובר מקהילה לקהילה ומשתקע במקום החדש, הרי אין הוא מחוייב למנהגי אבותיו אלא נוהג כמנהגי המקום שבו הוא גר כעת, בין להחמיר ובין להקל (עיין למשל פסחים נ"א, א; חולין י"ח, ב; משנה ברורה תס"ח, יד). כך למשל, יהודי שעבר בדורות הקודמים מארצות אשכנז לארצות המזרח או להפך, היה מקבל על עצמו את מנהג מקומו החדש ולא היה ממשיך לנהוג במנהגי אבותיו. העובדה שאנו רגילים בדרך כלל לנהוג במנהג אבותינו ולא ב"מנהג המקום", נובעת מכך שברוב ההלכות השנויות במחלוקת אין כיום "מנהג המקום" בארץ ישראל. בעבר, לכל קהילה ומדינה היה מנהג ברור וידוע, וכאשר אדם בודד הגיע למקום זה הוא הצטרף למנהג זה וויתר על מנהג אבותיו. אולם בדורות האחרונים התקבצו ב"ה לארצנו בני קהילות שונות כקבוצות ולא כיחידים, וכל קבוצה שמרה על מנהגיה המקוריים. משום כך, ברוב הפרטים השנויים במחלוקת, אין כיום מנהג אחיד לכלל בני ארץ ישראל, אלא קיימים בארץ מנהגים רבים ושונים. במצב כזה, אדם ממשיך לנהוג במנהג אבותיו, שכן אין כאן "מנהג המקום" שיבטל את מנהגו הקודם. כך הוא לגבי רוב ההלכות השנויות במחלוקת. אולם בעניינים הלכתיים מסויימים, אכן נוצר בדורות האחרונים מנהג אחיד לכלל בני ארץ ישראל, למרות שבארצות הגולה היו בכך חילוקי מנהגים. כך בעניין זה של הנחת תפילין בחול המועד, וכך גם בכמה עניינים נוספים (עיין למשל בשולחן ערוך והגהת הרמ"א תפ"ז, ד, לגבי אמירת הלל בבית הכנסת בליל הסדר - כיום מקובל בארץ ישראל לומר הלל בברכה). לגבי עניינים אלה, שבהם יש בארץ ישראל "מנהג מקום", אנו נוהגים כפי הדין המקורי, שמנהג המקום הוא הקובע את ההלכה והוא גובר על מנהג האבות. לפיכך, מי שעלו לארץ והפסיקו להניח תפילין בחול המועד, נהגו כראוי, אף שהוריהם ואף הם עצמם נהגו להניח תפילין בקהילותיהם בחו"ל. לגבי הנחת תפילין בבית בצנעה - אכן ישנם שנוהגים כך (ללא ברכה), ויש לכך מקום על פי הדין (עיין באגרות משה שם). אולם בדרך כלל הנוהגים כך הם אלו שנהגו בעצמם להניח תפילין בחו"ל, והיה קשה עליהם לבטל את מנהגם (אף שמצד הדין גם העולה עצמו אינו מחוייב עוד למנהגו הקודם, וכדלעיל). לגבי בניהם ונכדיהם, אין סיבה שיחמירו בכך יותר מכל יהודי אחר תושב ארץ ישראל, שכן מנהג האבות אינו מחייב במצב כזה, וכפי שהסברנו.