שלום רב אני מודה שאני מבולבל במושגים בין מעשר, צדקה ותרומה. ובמה דברים אמורים: אני מפריש מעשר מידי חודש בחודשו זה לא מעט זמן. הבן שלי לומד בכולל, וכאן יש מחלוקת ביני לבינו. הבן טוען, אני לומד תורה, אתה מחויב להעביר לי את סכום המעשר. ואני טוען שלא. אתה עם כל הכבוד לא יכול לסמוך ולהסתמך על התרומה או הצדקה או המעשר שאני יתרום לך. וזאת משום ואם אחרי 120 שלי מה תעשה? מבחינתי אתה חייב לצאת לעבוד כי הפרנסה קודמת לכל. ולכן אני מפנה אליכם את השאלה: מה השוני בין המושגים, ואיך להתנהג עם הבן.

שלום וברכה! לגבי היחס בין מעשר כספים לבין מצוות צדקה: מעשר כספים הינו השיעור הראוי לכתחילה לקיים את מצוות צדקה. יש מצוה לתת צדקה לעניים, והתורה אומרת שצריך לדאוג לפרנסתם של העניים ("וחי אחיך עמך"), אבל אין בתורה הגדרה מדוייקת כמה צדקה צריך לתת. חכמים הגדירו את הדבר, שהדרך הראויה לקיים את מצוות צדקה לכתחילה (לאדם במצב כלכלי בינוני, ומידת נדיבות בינונית) היא לתת לצדקה עשירית מן ההכנסות (עיין שולחן ערוך יו"ד רמ"ז, א; רמ"ט, א). (מלבד זאת, המושגים "מעשר" ו"תרומה" מופיעים גם בהקשר אחר, של תרומות ומעשרות שמפרישים מן הפירות והירקות. אולם כאן אנו עוסקים במעשר כספים ותרומה כספית.) לגבי הדיון שבינך לבין בנך - השאלה היא מורכבת, וההכרעה בעניין זה משתנה ממצב למצב. ננסה להציג את היסודות ומתוך כך את הדרך להגיע למסקנה מעשית: מצד אחד, ערך לימוד התורה הוא כמובן גדול מאד, ושאיפתו של בנך לעסוק בתורה ולהקדיש לתורה את מירב זמנו היא מבורכת. במקורות מופיע שיש מעלה מיוחדת לתת את כספי המעשר ללומדי תורה, וכן מופיע שכאשר הבן עוסק בתורה וזקוק לפרנסה יש להקדים אותו בנתינת הצדקה לפני שנותנים צדקה לעניים אחרים. יחד עם זה, יש מקום גם לטענה שלך, שהבן צריך לגלות אחריות לפרנסת משפחתו. מדברי חז"ל והמפרשים עולה שבעבר לא היה מקובל מצב שאדם לומד בכולל כל ימיו. הדרך המקובלת היתה שלימוד התורה של האדם היה מתחלק לשני שלבים: שלב ראשוני של מספר שנים שבהן האדם מקדיש את עיקר זמנו ללימוד תורה, ולאחר מכן בא השלב השני, שבו האדם עוסק במלאכה לפרנסתו ובזמנו הפנוי קובע עיתים לתורה כפי יכולתו. היחס בין התקופות, מתי האדם עוסק בתורה באופן מלא ומתי הוא עוסק במלאכה לפרנסתו, היה משתנה מאדם לאדם על פי מצבו התורני והמשפחתי. דהיינו, שהעיקרון הוא שמצד אחד ראוי לאפשר לבן תקופה של לימוד והתגדלות בתורה, ויש מצוה לתמוך בו מבחינה כלכלית בתקופה זו. ומאידך, על הבן מוטלת אחריות לדאוג לפרנסת משפחתו, ועליו לשקול את מעשיו באופן רציני ואחראי ולתכנן את מסלול חייו באופן שיוכל לקיים את משפחתו כראוי. מתוך כך, לא ניתן לתת לשאלתך תשובה אחת שתהיה נכונה לכל המקרים, משום שהדבר תלוי בהרבה גורמים, כגון: באיזה שלב בחיים נמצא הבן - כמה שנים הוא כבר לומד בישיבה ובכולל? עד כמה הוא מצליח לשקוד על לימודו בכולל? מה הם כישוריו, ועד כמה הוא רואה ברכה בלימודו ועתיד לגדול בתורה? ומבחינת הפרנסה: מה גודל משפחתו של הבן, ומה מקורות הפרנסה של המשפחה? מה הן אפשרויות הפרנסה של הבן בעתיד, כאשר יחליט לעזוב את הכולל? ואם ימשיך לעסוק בתורה, מה הם סיכוייו למצוא משרה תורנית שתפרנס אותו? שיקולים אלה צריכים להנחות את הבן כאשר הוא מחליט על דרך חייו, עד מתי ראוי שילמד בכולל ומתי הוא צריך להתחיל לעסוק בפרנסת משפחתו. עליו לאזן באופן מושכל ואחראי בין שאיפתו לעסוק בתורה ולגדול בה, לבין המחוייבות שלו לפרנס את משפחתו. כאשר אנו דנים על השאלה מנקודת מבטך שלך, עד מתי ראוי שאתה תתמוך בבנך כדי שיוכל ללמוד בכולל, יש לשים לב לכך, שייתכנו בהחלט חילוקי דעות לגיטימיים בעניין זה. מכיוון שהשיקולים בעניין זה הם רבים ומורכבים, ייתכן בהחלט שיהיה מקום גם לדעה שלך וגם לדעה של בנך. ייתכן שבנך שוקל את הדברים באחריות ומתכנן את מסלול חייו באופן הגיוני, ועל פי שיקול דעתו מגיע למסקנה שהעיסוק בפרנסה עדיין יכול להידחות לזמן מאוחר יותר, בעוד שלדעתך כבר הגיע השלב שבו עליו לצאת מן הכולל ולדאוג לפרנסתו. שתי הדעות הן אפשריות, משום שבאמת יש כאן צדדים רבים לכאן ולכאן. במצבי מחלוקת כאלה, הרבה פעמים אנשים נוטים לפסול את הדעה של הזולת, כגון "הבן שלי נוהג בחוסר אחריות מוחלט לגבי המצב הכלכלי של משפחתו" או "אבא שלי לא מבין את חשיבות לימוד התורה", בעוד שלאמיתו של דבר, ייתכן ששני הצדדים שוקלים שיקולים נכונים, ומביאים בחשבון גם את ערך לימוד התורה וגם את אחריות האדם כלפי משפחתו, ובכל זאת הם מגיעים למסקנות שונות, משום שהעניין הוא מורכב. דהיינו: ייתכן מצב קיצוני שבו אין לבן פרנסה סבירה כעת ואין לו שום סיכוי ריאלי להתפרנס בעתיד, ובכל זאת הוא אינו מגלה אחריות לפרנסת משפחתו. במצב כזה יש מקום לכך שאתה לא תסכים לשתף פעולה עם ההתנהלות הזו ותסרב לתמוך בו, בכדי שהוא ייאלץ לעמוד מול המציאות ולמצוא לו פרנסה. אולם ישנם מצבי ביניים, שבהם יש לבן אפשרות להסתדר בצמצום כעת ויש לו תוכנית סבירה כיצד לפרנס את משפחתו בעתיד, ולפיכך לדעתו המשך לימודיו כעת הוא עדיין אפשרי. במצב כזה, שהחלטתו של הבן נמצאת בתחום הסביר, ראוי שתכבד את ההחלטה הזו, ותמשיך לתמוך בו ולסייע לו ללמוד, למרות שאתה במצבו היית אולי מחליט אחרת. ונקודה נוספת לסיום: ציטטת בשם בנך את האמירה "אני לומד תורה, אתה מחויב להעביר לי את סכום המעשר". אם אכן הדברים נאמרו בלשון זו או ברוח זו, הרי אלו דברים שאינם ראויים. גם במצב שבו על פי ההלכה ראוי שההורים יתמכו כלכלית בלימודו של בנם, זה עניין שבינם לבין הקב"ה, והבן אינו רשאי להעמיד זאת כדרישה. עליו להתייחס לתמיכה של ההורים כחסד ועזרה ולהודות להם על כך, ולא לראות זאת כדבר שמגיע לו. הרחבה ומקורות: בכמה מקורות בדברי חז"ל נאמר שהצדקה המובחרת היא לתמוך באנשים העוסקים בתורה וזקוקים לפרנסה. כך למשל נאמר במדרש קהלת רבה (י"א, א): "אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה". וכך מופיע לגבי מעשר כספים, במדרש תנחומא פרשת ראה: "עשר תעשר... רמז למפרשי ימים (- סוחרים) להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". דהיינו, שהאנשים שעובדים לפרנסתם מעבירים את כספי המעשר לאנשים שעמלם הוא בתורה ואין להם מקור פרנסה. הדבר דומה לכהנים וללוויים, שמדין התורה אין להם מקור מחיה משלהם והם לא עובדים לפרנסתם, אלא חייהם מוקדשים לעסוק בתורה וללמדה לעם, ותמורת זאת הם מקבלים מן הציבור תרומות ומעשרות למחייתם. מעשר הכספים המופרש מן הרווחים ממלא את אותה המטרה של התרומות והמעשרות המופרשות מן היבולים החקלאיים. כמו כן, מופיע בשולחן ערוך (יורה דעה רנ"א, ג), שאם אדם מפרנס את בנו כדי שיוכל ללמוד תורה, יש בכך מצוות צדקה, וצדקה זו קודמת למתן צדקה לעניים אחרים. הגמרא בקידושין (כ"ט ב) מספרת, שרב אחא בר יעקב שלח את בנו ללמוד בישיבה והוא פירנס אותו, אך כאשר הוא ראה שאין הוא מצליח כל כך בלימודו, הם התחלפו, והבן עבד כדי לפרנס את אביו ולאפשר לו ללמוד. ממעשה זה עולה שיש מקום שהאב יפרנס את בנו כדי לאפשר לו ללמוד תורה, גם כאשר הבן הוא מבוגר ומסוגל לעסוק במלאכה בעצמו. מאידך, עולה מכאן שהדבר תלוי בכשרונותיו של הבן וביכולתו להצליח בלימודו. יחד עם זה, המשנה במסכת אבות (ב', ב) אומרת שהדרך הראויה היא לשלב את לימוד התורה עם עיסוק בפרנסה, דהיינו שאין לאדם ללמוד תורה ולסמוך על כך שאחרים יתנו לו צדקה ויפרנסו אותו (עיין במפרשים שם, ובפרט בפירוש רבנו יונה ור' מתתיה היצהרי, השוללים את האפשרות שהאדם ילמד תורה מתוך הסתמכות על קבלת מתנות מאחרים). כמו כן, ידועים דברי הגמרא בברכות (ל"ה ב), שהדרך הנכונה לכלל האנשים היא לשלב בין לימוד תורה ובין עיסוק במלאכה, ורק יחידי סגולה כר' שמעון בר יוחאי יכולים לעסוק בתורה בלבד ולסמוך על כך שהקב"ה יזמן להם את פרנסתם. לגבי אופן השילוב בין התורה למלאכה, ניתן ללמוד מסוגיית הגמרא בקידושין כ"ט ב, שם מופיע דיון לגבי תקופת לימוד התורה של האדם, האם היא נעשית לפני הנישואין או לאחריהם. מן הדיון שם בגמרא ובמפרשים עולה שישנה תקופה, בשלב הראשון של החיים, שבה האדם מקדיש את זמנו ללימוד תורה באופן מלא, ואילו בשלב מאוחר יותר האדם מתחיל לעסוק במלאכה לפרנסתו ולימוד התורה נעשה באופן של קביעת עיתים לתורה (עיין גם לשון השולחן ערוך בעניין זה, יורה דעה רמ"ו, ב-ג). בפוסקים ישנם דיונים על זמן המעבר מתקופת הלימוד המלא לתקופת העיסוק בפרנסה, ומדבריהם עולה שהדבר תלוי בנסיבות השונות של כל אדם, אולם העיקרון הוא שכאשר האדם מקים משפחה והמשפחה גדלה יש לו אחריות לפרנס את משפחתו, והדרך הרווחת היא שהוא אמור לעסוק במלאכה כדי להשיג את פרנסתו, ואין הוא יכול לסמוך על כך שאחרים יתנו לו צדקה ויפרנסו אותו (עיין למשל רש"י, תוספות ומאירי בסוגיה בקידושין שם; רא"ש קידושין א', מב; טור יורה דעה רמ"ו; ים של שלמה קידושין א', נז; שולחן ערוך הרב הל' תלמוד תורה ג', א). לעומת זאת, במשנה בסוף מסכת קידושין (ד', יד) אומר ר' נהוראי: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". מדברים אלה נראה בפשטות שאדם צריך להקדיש את כל ימיו לתורה בלבד, ולא לעסוק במלאכה לפרנסתו. אולם בעיון בסוגיה מתבאר שאין זה כך: ראשית, פשטות הדברים במשנה שם היא שדברים אלה שנויים במחלוקת, וחכמים אחרים חולקים על דבריו של ר' נהוראי. כמו כן, הגמרא בקידושין ל' ב אומרת שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, והגמרא במסכת שבת ק"נ א אף אומרת שמותר בשבת לסכם עם המלמד על כך שילמד את הבן מלאכה, משום שאין זה צורך חול אלא צורך מצוה, וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים ש"ו, ו). ואכן יש שכתבו שדברי ר' נהוראי שנויים במחלוקת (עיין ביאור הלכה שם, ד"ה "וללמדו"). מפרשים אחרים סברו שאין כאן מחלוקת, אלא שגם ר' נהוראי מסכים שבאופן כללי אדם צריך לעסוק במלאכה, ודבריו נאמרו רק בהקשר מסויים ולא כאמירה כללית: יש שכתבו שר' נהוראי לא חלק על כך שאדם צריך לעסוק במלאכה כדי לפרנס את משפחתו, אלא שהוא המליץ שהאדם ילמד את בנו מלאכה שקשורה לעולם התורה, וכך יהיה קשור בתורה גם בשעת עיסוקו בפרנסתו (פירוש פרחי כהונה לקידושין פ"ב א). יש שכתבו שדברי ר' נהוראי נאמרו רק ליחידי סגולה, לצדיקים שהקב"ה יסייע בידיהם באופן מיוחד להתפרנס, או למי שעתיד לגדול בתורה ויוכל להתפרנס ממשרה תורנית, אבל מי שאינו בגדר זה צריך ללמוד מלאכה לפרנסתו (עיין למשל פני יהושע קידושין פ"ב א; המקנה שם; קובץ שיעורים חלק ב', מ"ז, ג; שו"ת שבט הלוי ד', א; שו"ת שבט הלוי ח', רסה; שו"ת משנה הלכות ט"ז, צו; שו"ת משנה הלכות ח', רמז, שער ו; תולדות יעקב יוסף חיי שרה כ"ד, א). יש שכתבו שדברי ר' נהוראי מכוונים לשלב הראשוני, שבו יש לעסוק בתורה ולא במלאכה, ואילו בגיל מבוגר יותר, הדרך הרווחת היא שעוסקים במלאכה לצורך הפרנסה (עיין חתם סופר בבא בתרא כ"א א, ד"ה "בתינוקות"; אגרות משה אורח חיים חלק ב' סימן קי"א; שו"ת שבט הלוי ח', רסה). ויש שכתבו שהנהגה כדברי ר' נהוראי שייכת דוקא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל יש מצוה לעסוק ביישוב הארץ, הכולל גם מלאכה המיישבת את העולם (עיין חתם סופר סוכה ל"ו א, ד"ה "דומה").