ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- חכמת החינוך
- חכמת החינוך א'
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישלח
משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמנתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה (בר''ר ע''ח) שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, (שם ל''ב, כ''ו) וצערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם תשועה מהם. וכמו שמצינו (שם שם ל''ב) באב שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו במהרה בימינו, אמן.
דיני המצוה זו מהו הגיד האסור, והחטוט שאנו חיבים לחטט אחריו, ובאי זו בהמה נוהג, ומי נאמן על נקורו ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מחלין (פ''ט:) (י''ד סי' ס''ה).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל גיד אחד, אפילו הוא פחות מכזית או שאכל כזית מגיד הנשה גדול, לוקה. (עי' חולין צ''ו.)
מכאן עד סוף ספר בראשית אין בו מצוה. נשלם ספר בראשית.
חכמת החינוך א' (49)
הרב אלחנן פופקו
3 - מצוות ברית מילה
4 - מצוות גיד הנשה
5 - מצות קדוש החדש
טען עוד
המצווה השלישית שציותה התורה היא שלא לאכול את גיד הנשה, ונצטוינו בה בקרא (בראשית ל''ג, ל''ב) ד ''על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה''. וביאר החינוך ד ''האי לא יאכלו לא נאמר על דרך ספור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב, נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא אזהרת השם יתברך שלא יאכלוהו''.
ויש לחקור ביסוד האיסור דאכילת גיד הנשה, אם הבהמה היא חלק מסיבת איסורו, והיינו דהתורה אסרה באכילה, אחד מחלקי הבהמה ששמו גיד הנשה, או דהוא איסור בפני עצמו דאינו שייך לבהמה, והיינו דהתורה אסרה אכילת גיד הנשה רק שגיד הנשה מקומו הוא בבהמה.
והנה מבואר בגמרא (חולין ק.) דאף שכל איסורי אכילה שיעורם בכזית, האוכל גיד שלם חייב אף בפחות מכזית משום שהגיד נחשב לבריה , ולכאורה בשלמא האוכל נמלה וכדו' א"ש הא דחשיבא בריה (דהא היא בריה שלימה) אבל בגיד הנשה צריך ביאור אמאי חשיב בריה והרי אינו בריה בפני עצמו.
ויעויין במשנה במכות (י''ג.) דר''ש סובר דהאוכל חיטה אחת של טבל חייב משום דחיטה חשיבא בריה, ורבנן פליגו עליה וס''ל דחיטה לא חשיבא בריה, ובהמשך הגמרא (שם יז.) מבואר דרבנן ס"ל ד''ברית נשמה מיקרי בריה'' אבל חיטה, דאינה ברית נשמה, לא חשיבא בריה.
והנה להלכה נחלקו הראשונים בזה, דהתוס' שם (ד''ה 'ורבנן') והרא''ש בחולין (פ''ז סימן ל''ג) כתבו דלהלכה לא בעינן ברית נשמה וחיטה חשיבא בריה, ופטורא דהאוכל חיטה של טבל הוא מטעם אחר, והא דאמרי רבנן דדוקא ברית נשמה מיקרי בריה, לדבריו דר''ש אמרי הכי, אבל באמת ס"ל דלא בעינן ברית נשמה, וכתבו דמשום הכי האוכל גיד הנשה שלם חייב עליו אפילו בפחות מכזית אף דלא הוי ברית נשמה.
אבל הר''ן (חולין ס''פ גיד הנשה) חולק ע''ז וכתב דלהלכה דוקא ברית נשמה מיקרי בריה וגיד הנשה לא חשיב בריה, ויעויין בדברי הראשונים דמבואר בדבריהם דשורש פלוגתתם היא לענין גיד הנשה אי חשיב ברית נשמה, דהתוס' והרא"ש ס"ל דלא חשיב ברית נשמה ואפ"ה חשיב בריה וע"כ דלא בענין ברית נשמה , ואם כן חיטה נמי חשיבא בריה אף דאינה ברית נשמה, והר"ן ס"ל דגיד הנשה חשיב ברית נשמה ומהאי טעמא חשיב בריה , אבל חיטה דאינה ברית נשמה לא חשיבא בריה. ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן ק ס"א) פסק לקולא וככל השיטות והצריך את כל התנאים כדי שדבר ייחשב בריה.
ואפשר לבאר דפלוגתת התוס' ודעימיה והר"ן אם גיד הנשה מיקרי ברית נשמה או לא תליא בחקירה הנ''ל ביסוד האיסור דגיד הנשה, דהתוס' ודעימיה ס''ל דאיסור גיד הנשה הוא איסור בפני עצמו ומשום דחזינן לגיד הנשה כדבר העומד בפני עצמו ולא כחלק מחלקי הבהמה, והגיד מצד עצמו לא חשיב ברית נשמה, אבל הר''ן ודעימיה ס''ל דגיד הנשה אינו איסור בפני עצמו אלא דהחלק המסוים מן הבהמה ששמו גיד הנשה אסור, ולדידיה הבהמה היא חלק מסיבת איסורו, ומשום הכי חשיב ליה לגיד הנשה ברית נשמה דהא הבהמה היא ברית נשמה .
ועל פי זה נראה לבאר פלוגתת האחרונים לגבי גיד הנשה דבהמת טריפה, דהנה במשנה (חולין ק.) איתא דגיד הנשה אינו נוהג בבהמה טמאה ובגמ' (שם קא:) מבואר הטעם משום דבעינן שיהא בשרה מותר באכילה, וכתב הפרי מגדים (יורה דעה סימן ס''ה משבצות זהב ד') דמהאי טעמא כך אינו נוהג בבהמה שהיא טריפה דבשרה אסור באכילה, אבל ביד אברהם (שם סימן ק) חלק עליו וכתב דאיסור גיד הנשה נוהג אף בטריפה כיון שהיא באה מדבר שראוי להיות מותר באכילה (וכעין מה שכתבו התוס' קג. ד''ה 'ומר סבר' לגבי הא דאמרו בגמ' (שם קב.) דאיסור אבר מן החי אינו נוהג בטמאה משום בעינן דיהא בשרו מותר באכילה, דלא ממעטינן אלא בהמה טמאה ולא טריפה ומשום דבעינן רק מין הראוי באכילה), ויש לבאר את מחלוקתם על פי הנ''ל, דאם גדר האיסור דגיד הנשה הוא דהתורה אסרה חלק מן הבהמה הנקרא גיד הנשה, אם כן בטריפה דהבהמה כולה אסורה לא שייך בה איסור גיד הנשה, דלא שייך לאסור חלק מהבהמה אם הבהמה אסורה באיסור אחר, אבל אם איסור גיד הנשה הוא איסור על הגיד בפני עצמו, הרי אנו דנים את הגיד לדבר בפני עצמו ואיסורו אינו מתיחס בהכרח לככל הבהמה, ואם כן לא איכפ''ל דהבהמה כולה אסורה באכילה (ובלבד שתהא ממין הראוי לאכילה כמבואר בגמרא הנ"ל).
ובעיקר הא דגיד הנשה חשיב בריה, יעוין בתוס' (חולין צו. ד''ה 'מאי טעמא דרבנן') דהקשו מ''ש נבילה דלא חשיב בריה מגיד הנשה עוף טמא ואבר מן החי דחשיבי בריה, הא לכאורה הם דומים זה לזה. ותירצו וז"ל: 'דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים אבל נבלה חתיכה נמי משמע נבלה', עכ"ל, (וכן הובאה קושיא זו ברשב''א ריטב''א ועוד ראשונים) [ועי' גם ברשב"א (שם צט.) שהקשה מ"ש גיד הנשה מחלב (בצירה) דלא חשב בריה וכתב בשם הר"י, וז"ל: 'דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכשהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו גם כן נקרא חלב אין זה קרוי בריה אבל דבר שאבד שמו כשנחלק זהו נקרא בריה כגון צפור טמאה בעודנו שלם נקרא צפור ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא, וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד', עכ"ל.
ונראה לפי זה, דשם האיסור של גיד הנשה הוא ''גיד הנשה אשר על כף הירך'' ולא דהגיד שבמקום זה נקרא ''גיד הנשה'' ומאותו גיד אינו אסור אלא אותו חלק שעל כף הירך, דאם כן לא שייך לומר דגיד הנשה קרינן ביה ''יחלק ואין שמו עליו'' דהא בין קודם שחילקו ובין לאחר שחילקו נקרא גיד הנשה, אלא על כרחך דשם האיסור הוא ''גיד הנשה אשר על כף הירך'' ומשום הכי חשיב קרינן ביה ''יחלק ואין שמו עליו'', שכן אם חולקים אותו אין זה נקרא אלא חתיכה מגיד הנשה אשר על כף הירך, כ''נ ברור.
אמנם יעויין במה שכתב רבי עקיבא אייגר (בהגהותיו לשולחן ערוך שם) דמה שכתבו התוס' לתרץ דהטעם דגיד הנשה חשיב בריה הוא משום ''כל שיחלק ושמו עליו'', נחלקו הראשונים בהבנתו ובהגדרתו, דלדעת התוס' (חולין צ''ו. ד''ה 'מאי טעמא') והרא''ש (חולין הנ"ל) ''שמו עליו'' היינו שם האמור בתורה, דהיינו, דאם השם שהתורה נתנה לו הוא שם השייך רק כאשר הוא שלם כגון גיד הנשה ועוף טמא וכדו', אז י''ל דכיון דכשהוא נחלק אינו נקרא בשם זה דאינו אלא חתיכה של גיד, חתיכה של עוף טמא וכדו', לא מיקרי בריה , אבל ברשב''א (הנ"ל, וכעין זה בתורת הבית בית ד', שער א' י''ד א') מבואר דשמו עליו לענין 'כל שיחלק' הוא שם העצם של הדבר כפי שהוא נקרא בלשון בנ''א (ואף דהשם שנתנה לו תורה אינו תלוי אי נשאר שלם או לא) ובכל מקום דבטל שם העצם שלו כשהוא נחלק מיקרי בריה אף דאין זה השם הכתוב בתורה.
ומעתה י"ל דכו"ע מודו דשם האיסור הוא ''גיד הנשה אשר על כף הירך'', אלא דהתוס' ס"ל דהגדר דשמו עליו תלוי בשם שהתורה נתנה לו, ומשום הכי שפיר חשיב גיד הנשה בריה, וכש"נ דלאחר שיחלק אינו אלא חתיכת גיד, אבל לדעת הרשב"א דאזלינן בתר השם הנקרא אצל בני אדם, אפש''ל דכיון דרק אותו החלק אשר על כף הירך והוא מקום ג' אצבעות נקרא אצל בנ"א גיד הנשה, אם כן שפיר מיחשב ''כל שיחלק ושמו עליו'' ולא הוי בריה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
