^ 1.השוואת ענין שתי הלאוין אינו מוסכם לכו''ע, דעי' ברמב''ן (דברים שם) שכתב וז"ל, "ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו כי "שוא" דבר בטל שהוא ענין אחר מעד שקר", עכ"ל, ויתבאר בהמשך בעזרתו יתברך.
^ 2.והנה חשוב לציין שאין חקירות אלו תלויות זב''ז, דהא יתכן לומר שאיסור זה כולל ע''א ונשים אבל אינו אלא בבי''ד, וכן יתכן לומר שהוא נוהג בין בבי''ד ובין שלא בבי''ד אבל הוא אינו נוהג אלא בב' עדים בלבד.
ובשאלה הג' מהו גדר שקר נראה דייתכן לומר שלאו זה נוהג בין בנשים ובין בע''א ולומר ג''כ שהוא נוהג בדבר שאינו עדות ממש אבל דחוק לומר כן.

^ 3.אמנם אף בזאת יש להסתפק האם דעתו שאיסור זה הוא דווקא על עדות בבי''ד המחייבת אדם אחר או שמא האיסור נוהג בכל עדות שבי''ד מקבלים כגון עדות על קידוש החודש.
^ 4.ועי' באלשיך עה''ת כאן כעי''ז וז''ל:"או יאמר, אף על פי שאין העדות נגמר בך, כי עד אחד אתה. עם כל זה אתה עובר לאו או, אם העדות אמת שידעת על פי עד נאמן לך, לא תענה, להיות עד לומר שראית. כי לא יבצר מהיותך עד שקר. על כן לא נאמר עדות אלא עד'' ע''כ.
^ 5.כך שמעתי ממוהר''ר הגרא''ח סווערדלאף שליט''א.
^ 6.וז''ל הרמב''ם (פי''ז ה''א מהלכות עדות):" מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה שהם אומרים שראו פלוני שעבר עבירה פלונית או שלוה מפלוני אף על פי שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו או יודה לו הלוה מפיו ויאמר לו היה עלי עד שפלוני הלוה לי מנה שנאמר והוא עד או ראה או ידע ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה אלא עדות ממון וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה שנאמר(שמות כ',ג') לא תענה ברעך עד שקר. ''ועי' בשו''ת בנימין זאב סימן תי''ב שכ' כך יותר בפירוש וז''ל:" ואין ראוי לאדם להעיד אלא כשראה הדבר בעיניו או שיודו לו אחרים....ואומר אני לפי הנראה לע"ד דהמעיד מפי אחרים הרי זה עדות שקר ועובר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות עדות ריש פי"ז ולכאורה נראה דהרב ז"ל איירי שהעיד העד העדות ואינו מזכיר בעדותו לפני הב"ד שמה שמעיד שמע אותו מאיש גדול בחכמה וסלקא אדעתין למימר דאם היה מעיד לפני הב"ד ששמע מחכם מה שמעיד לא היה עובר אלאו דלא תענה מכל מקום נראה לע"ד דליכא למימר הכי דכיון דלא כתבהרב ז"ל אבל אם אמר העד ששמעתי מפלוני החכם שהיה גדול בחכמה אז אינו עובר בלאו ש"מ דס"ל לרב ז"ל דאפילו אם מזכיר בעדותו ששמע מפלוני החכם כיון שלא ראה הענין בעיניו ומעיד עובר בלאו דלא תענה כיון דעדותו אינו אלא לעז בעלמא" ע''כ, עעיי''ש.

^ 7.וכעי''ז עי' בהעמק דבר עה''ת שכ' על פסוק זה כעין דברים אלו וז''ל: "לא תענה ברעך. הנוגע לרעך, ואע"ג דכל עדות שקר אסור, ומקרא מפורש מדבר שקר תרחק, מכ"מ ברעך חמור יותר ומש"ה מוזהרים בעשרת הדברות. והרמב"ם הל' עדות פי"ז פי' ברעך ע"י רעך היינו ששמע מחבירו ומגיד שראה בעיניו, והוכחה לזה הפירוש הוא מדכתיב לא תענה ולא כתיב ולא תעיד, או לא תקום עד שקר, אלא עניה משמעו אחר עד הקודמו, כמש"כ בס' במדבר ל"ה ל' ובס' דברים י"ט ט"ז, גם לשון ברעך ולא כתיב לרעך משמעו כפי' הרמב"ם:ע''כ וכעי''ד האלו כ' המשך חכמה וז''ל:" לא תענה ברעך עד שקר. הראב"ע טרח למה לא כתוב "עדות שקר". ופשוט דאעפ"י דעצם העדות אמת רק שהוא אינו עד -וכמו ידיעה בלא ראייה הך דשבועות דף לד ע"א בעובדה דרבי שמעון בן שטח, או ששמע משני עדים שפלוני הרג באחד בשבתנפש, בכל זה אם בא ומסהיד קודם ביאת האדם בר קטלא הוי כמבואר מכות דף ה, א, ואף שאינו עדות שקר, בכל זאת הוא עדשקר, ועל זה קאי משום "לא תענה וכו'" ודו"ק."

^ 8.ע''ע בעניינים אלו בספרו של הגר''י פערלא לאוין ל''ד ול''ו שד''ז הוא מחלוקת עצומה באחרונים ואלו הם מקצת דבריו: " ואמנם בעיקר הדבר נראה שאין הדבר מוסכם אם בכה"ג. שאין בעדותו שום הפסד לחבירו. איתא לאזהרה דלא תענה. דהרא"ם( בס' יראים סימן רמ"ג) כתב וז"ל הזהיר הכתוב שלא להעיד עדות שקר דכתיב בעשרת הדברות לא תענה ברעך עד שקר. ובשני עדים הכתוב מדבר. כדתניא בסוטה פ"ק לא יקום ע"א באיש וגו'. ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד. אלא מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. עד שיפרוט לך הכתוב אחד. מיהו עד אחד שמעיד לחייב ממון כשני עדים חייב. כדאמר אביי בשבועות הכל מודים בעד סוטה וכו'. ובמעיד בב"ד. במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר. וילמוד סתום מן המפורש.דכתיב גבי שמיעת קול וכו'. אם לא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דס"ל דליכא אזהרת לא תענה אלא בשיש תועלת בעדותו. להצדיק ולהרשיע ולחייב ממון. ולזה דוקא בשנים עדים או בעד אחד כשמועיל להוציא ממון. כעד סוטה וכיו"ב. ודוקא בב"ד שבהגדתו מתחייב הנדון. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג (לאוין רט"ז) שכתב וז"ל כתוב בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר. ובמעיד עדותו בב"ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר וכו' עיי"ש. ובעדות שאינה לשום תועלת כלל אלא דבר בטל פשיטא שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותו. וא"כ ודאי אפילו בב"ד יכול לחזור בו. ובב"ד כשלא בב"ד דמי. ולא שייך לחלק בזה בין בפני ב"ד לשלא בפני ב"ד. וע"כ אזהרה דלא תענה בכל ענין מיירי.אלא ודאי מוכרח דס"ל להסמ"ג דליכא אזהרה דלא תענה אלא במקום שיש תועלת בעדותו לחייב הנדון. וכן מבואר בסמ"ק (סימןרל"ה) כדברי הסמ"ג עיי"ש. ומבואר מזה דדעת היראים הסמ"ג והסמ"ק דלא כדעת הרמב"ן והחזקוני,...... ומ"מ ממוצא דבר למדנו דלהתוס' והריטב"א ז"ל שנתקשו בזה. ע"כ לא ס"ל כדעת הרמב"ן והחזקוני. אלא כדעת הרא"ם והסמ"ג והסמ"ק.דעדות שאינה באה לחייב כלום לית בה אזהרת לא תענה אפילו לאיסורא גרידא כלל... עכ"פ מבואר מדברי הגאונים והר"י אבן מיגאש ז"ל דלאו דלא תענה איתי' אפילו היכא דלא מהני בעדותו כלל. וכדעת הרמב"ן והחזקוני ז"ל.

^ 9.וז''ל הגרח''י פוס שליט''א:" במצוה ל"ז, חקרתם בתחילה (אות ג') האם המעיד בחבירו שקר מבלי לגרום לו נזק או צער, כגון שהעיד שחבירו אכל דג והוא לא אכל אלא בשר וכו', ובסוף הדברים ציינתם לדברי הגרי"פ פערלא. באמת נידון זה שייך יותר ללאו של "לא תענה ברעך עד שוא" שנאמר בלוחות השניות (פרשת ואתחנן ה', י"ז), ושם כתב הרמב"ן להדיא שהאיסור הוא להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב עליו בבי"ד, כגון שיעיד שפלוני אמר לתת מתנה לזה ולא קנו מידו, כי "שוא" פירושו דבר בטל. והקשה עליו המנחת חינוך (במצוה דידן אות ג') דאינו מבין את דבריו של הרמב"ן, דהואיל דהעד יודע שלא יתחייב על פיו בבי"ד ולא יפסידנו כלל אין בזה גדר עדות, ואטו אם יעיד בבי"ד שפלוני אכל היום והוא שקר שלא אכל, האם יעבור בהאי לאו. ודברי הרמב"ן צריכין אצלי תלמוד. את"ד המנח"ח. וכבר הבאתי בס"ד בספרנו אמרי יצחק על הספר חפץ חיים (סי' י"ד אות ד', עמ' תתי"ד) מדברי מו"ח הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, שכוונת הרמב"ן דוקא באותו גוונא שהזכיר הרמב"ן שם, שהעיד שפלוני אמר ליתן לזה מנה, דנהי דבדיני אדם (בבי"ד) אי אפשר לתובעו, אך הועילה עדותו קצת לחייבו בדיני שמים, דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה (כדאיתא במס' ב"מ מט.) ולכן יש ע"ז שם עדות. והוסיף הגמו"ח שליט"א, דדוגמא זו שצייר הרמב"ן היא מהמשנה בשבועות (לה.) לענין קרבן שבועת העדות, וגם שם נראה דבדוקא נקטו זאת, דדוקא בכה"ג הייתי חושב שיש קרבן שבועה הואיל וזה נחשב שיש להתובע תועלת בעדות, וקמ"ל דמ"מ אין קרבן שבועה דבעינן תביעת ממון. ע"ש. ויש להוסיף בס"ד, דעי' ברעק"א (ח"א סי' קע"ו ד"ה מ"מ י"ל) שכתב שאין עוברים ולוקין על לא תענה "ברעך" עד "שקר" אלא כשמעיד על רעהו להפסידו בשום דבר ע"י העדות. וא"כ מסתבר שגם הלאו דלא תענה "ברעך" עד "שוא" ואליבא דהרמב"ן נאמר עכ"פ בדומה לזה, שיש איזה הפסד ונזק לרעהו ע"י עדות זו. עכ''ד.