ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל בן אסתר זצוק"ל
כתוב בפרשת פנחס (במדבר כו, ה) "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי ".אמרו דרך רמז, אם אתה רואה בן שיש לו דרך ארץ, קובע עיתים לתורה - זה מכיון שאביו חינכו כראוי.
ואומר רש"י (שם):
"משפחת החנכי - לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם אם בגופם היו מושלים (כלומר בפרך) ק"ו בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזה הוא שמפורש על ידי דוד (תהלים קכב) 'שבטי יה עדות לישראל'. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם לפיכך בכולם כתיב החנכי הפלאי" וכו'.
ויש לשאול, מדוע נכתב קודם ה"א ואח"כ יו"ד, לכאורה היה צ"ל לכתוב להיפך בהתחלה יו"ד, ובסוף ה"א ככתוב "שבטי יה "?
אלא ידוע שהאות יו"ד מסמלת את האי ש, והאות ה"א - את האשה , ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, כי הן היו בוטחות בה' והכינו תוף - "ותקח מרים הנביאה וכו' את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות טו, כ), אבל אצל הגברים נאמר רק "אז ישיר משה ובני ישראל" וכו' (שם פסוק א') בלי תופים - לכן הקדים את האות ה"א וכתב ה חנכי, ה פלאי.
( ותקח מרים את התוף בידה - שלא תשמע שירת הנשים - כתוב (שמות טו, כ) "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחלת". המילה "התוף" נכתבה בה"א הידיעה, ומוסר גדול נלמד מכאן. מרים הנביאה אמרה לבנות ישראל במצרים: תכינו תופים כי ה' יגאל אותנו. וכשיצאו ממצרים ונקרע הים, התחילו משה וכל הגברים לשיר. אמרה מרים לנשים: והרי אני הצלתי את משה כשהיה ביאור, ואני אחותו הבכירה, ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ואם כן אנו הנשים צריכות לשיר! אך כיון שידועה ההלכה ש"קול באשה ערוה", על כן אתן תכו בתופים בקול חזק, וכך לא יישמע קול השירה של הנשים.
את השירה הזאת לאמור - כתוב בשירה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים"(שמות טו, א). מה הפירוש "לאמר" ? אומרים חז"ל, שמשה רבנו היה אומר פסוק, וכולם ענו את המשך הפסוק "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים".
אמרה מרים לנשים: כמו שמשה אומר שירה וכל העם עונה אחריו, כך אני אשיר ואתן תענו אחריי. אמרו לה הנשים: והרי את שרה את המילים של השיר של משה רבנו, ומה המיוחד בזה ? אמרה להם מרים: באתי ללמד אתכן שצריכים לקבל את כל דבריו של הרב ללא יוצא מן הכלל, ואיננו קונסרבטיבים או רפורמים, ואנחנו אפילו את שירתו של הרב לא יכולים לשנות.
ובכדי להבין את מעלת מרים הנביאה, נראה את דברי הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת, וז"ל: "...הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד", עי"ש).
בנות צלפחד - חכמניות היו
אמרו בנות צלפחד למשה ואהרן: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ"(במדבר כז, ד). אומר רש"י: " למה יגרע שם אבינו - [ אם יתנו לנו ירושתנו] אנו במקום בן עומדות ואם אין הנקבות חשובות זרע תתיבם אמנו ליבם. כי אין לו בן - הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום מגיד שחכמניות היו".
כן בנות צלפחד דוברות
וכתוב (במדבר כז, ז) "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". אומר רש"י: " יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו". ועוד אומר רש"י: "מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה".
לכאורה הדבר תמוה הכיצד בנות צלפחד ראו מה שלא ראה משה רבנו? אלא מרוב חיבתן לארץ ישראל ושאיפתן לקבל זכות וחלק בארץ ישראל, לכן זכו לדרגה הזו.
בפרק כ"ו פסוק ס"ד כתוב "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן". אומר רש"י (שם):
"ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד, ד) 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'". היינו, הגברים רוצים לחזור למצרים (וברור שלא כל הגברים), וכמו שמובא בפרשת בהעלותך (במדבר יא, ה- ו) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקשאים ואת האבטיחים וכו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו".
"ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין וכו' בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים" וכתוב (שמות טז, א).
אומר רש"י: "בחמשה עשר יום - נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי הבצק (או משירי המצה) ששים ואחת סעודות וירד להם מן בט"ו באייר ויום א' בשבת היה כדאיתא במסכת שבת (דף פז)".
ועוד כתוב "ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלו לחם לשבע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב"(שמות טז, ג).
(והרי לא אכלו בפועל בשר? אלא בשעה שהיו אוכלים לחם יבש - וכמו שאנו אומרים בהגדה "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא" - היו המצרים צולים בשר על ידם כדי שירגישו כאילו אכלו גם בשר עם הלחם, וזהו שאמרו " בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע").
ריח הבשר וצליל המטבע
מעשה באדם אחד שהיה רעב ועבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר, ריחו הצלוי של הבשר עלה באפו והוא נכנס למסעדה לברר את מחירו של הבשר. מששמע את המחיר הגבוה הלך בפחי נפש כי לא היה בידו הסכום המבוקש, אבל הוא התנחם שלפחות יש לו מעט כסף לקנות ככר לחם. הוא קנה ככר לחם וחזר לשבת ליד המסעדה, והיה מריח את ריח בשר הצלי ואוכל מעט לחם, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי. יצא בעל המסעדה ודרש תשלום עבור הריח של הבשר כיון שנהנה ממנו. לאחר דין ודברים החליטו להביא את העניין לפני דיין. מששמע הדיין את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שיוציא שילינג (מטבע בריטי עשוי מכסף) כדי לשלם לבעל המסעדה. שמח בעל המסעדה על פסק הדיין, אך שמחתו היתה מוקדמת. ציוה הדיין על אותו אדם לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ כדי לשמוע אם המטבע מזויף או לא, ומשעשה כן אמר לו שיקח את המטבע שלו בחזרה, והוא פנה לבעל המסעדה ואמר לו : "אתה יכול ללכת כי כבר קיבלת את התשלום המגיע לך". כעס בעל המסעדה ואמר: "הרי לא קיבלתי שום כסף"! אמר לו הדיין: "כמו שטענת שהוא אכל את 'ריח' הצלי, כך קיבלת תשלום ב'צליל' של המטבע".
מהדין אסור להריח ריח בשר של נבלות וטריפות. ואם הולך בפסח במקום שאופים לחם יסתום את אפו שלא יריח ריח זה. אמנם "קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה" (פסחים כו ע"א), אבל איסור יש בהם, כי חושי האדם נבראו לעשות רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה.
בחירת מנהיג - על פי זכויותיו
כתוב בפרשה (כז, טו -יז):
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".
אומר רש"י:
"אשר יצא לפניהם - לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג שנאמר (במדבר כא) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח) כי הוא יוצא ובא לפניהם. יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם - בזכיותיו: ואשר יביאם - בזכיותיו".
כשרוצים לבחור מנהיג, צריך לבחור מנהיג דתי, שיוציא ויביא את העם בזכויותיו, וזו המעלה של המנהיג.
עד כדי כך שכתוב שמלך ישראל כותב ספר תורה לעצמו, והוא צריך לשאתו בחיקו וקרא בו כל ימי חייו. ורק שכהוא היה נכנס לנוחיות או למקוה, היה מוריד את ספר התורה.
וכל זה כדי לומר למלך: אם אתה רוצה להטיל מיסים על עם ישראל, תסתכל ותראה מה כתוב בתורה. אם אתה רוצה לצאת למלחמה, תתייעץ עם הסנהדרין ועם האורים ותומים.
וידוע שאת האורים ותומים היו שואלים רק שאלה אחת בלבד, ובכדי להבין את התשובה צריך חכמה גדולה מאד (עיין במסכת ברכות דף ג' ע"ב: "אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים", ועיין רש"י שם).
אומרים חז"ל, כשחנה עמדה והתפללה לפני הקב"ה, היא אמרה: רבש"ע, כל מה שבראת באשה לא בראת לבטלה, והרימה את דדיה ואמרה בראת אותם להניק, תן לי בן שאניק. וכשראה עלי שחנה מתנהגת בצורה מוזרה - ויחשבה עלי לשכורה והוא אומר לה: עד מתי תשתכרין.
והוא שאל באורים ותומים, ויצא לו אותיות ש' כ' ר' ה'. אמרה לו חנה: לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה, אני כְּשֵרַה או כְּשַֹּרַה ולא שיכורה כפי שאתה חושב. וכשראה עלי שנכונים דבריה, בירך אותה "ואלקי ישראל יתן את שלתך".
ואומרת הגמרא:
"אל הנער הזה התפללתי, א"ר אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי, אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט, חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט (ראה שמואל שהם מחפשים כהן שישחט) אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשרה. אייתוהו לקמיה דעלי אמר ליה מנא לך הא? אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה מימר שפיר קא אמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה, אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו' אמר לה שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה (ענה לה עלי הבן הזה חייב מיתה שהורה הלכה בפני רבו, אע"פ שטרם למד שמואל מעלי, מאחר ועלי היה גדול הדור כולם היו תלמידיו, ואתפלל שה' יתן לך בן גדול ממנו) אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי" - הזה ולא רוצה שימות (עיין ברכות ל"א ע"א).
וסמכת את ידך עליו
כתוב (במדבר כז, יח, כב-כג):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו וכו' וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו".
ה' אמר למשה שיסמוך יד אחת על יהושע, אבל משה סמך את שתי ידיו.
ואומרת הגמרא (ב"ב ע"ה ע"א): "ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה".
פירוש הדבר: ממשה עד יהושע - זה היה דור אחד, ומשה כחמה ויהושע כלבנה, היינו ההבדל עצום. והיו הזקנים שבאותו הדור אומרים: אם זה ההבדל בין משה ליהושע, אז מה אנו?!
ועוד ניתן לבאר, יהושע היה מנקה ומסדר את בית המדרש, והיו כולם אומרים לו שאין זה מכבוד תלמיד חכם לעשות כן, ואעפ"כ הוא המשיך במנהגו. ולבסוף כשראו שיהושע הוא הממשיך של משה רבנו, אמרו הזקנים: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מדוע אנו לא סידרנו וניקינו גם כן את בית המדרש, שאילו עשינו כן היינו זוכים כעת לטובה מרובה.
מספרים על רבנו יצחק - אביו של רש"י, שהיה בכל ערב שבת מנקה את ארון הקדש עם זקנו.
ועוד מספרים על אביו של רש"י, יום אחד הוא קנה מרגלית יקרה עד מאד, והנה כששמע הכומר על המרגלית וראה את יופיה, אמר לאביו של רש"י 'אבן זו ראויה להיות בכנסיה על ראש האלוה שלנו'. כשראה אביו של רש"י שהכומר מכריח אותו לתת לו את המרגלית, עלה רעיון בראשו. הוא אמר לכומר, עלי לשאול אדם הבקי בטיב אבנים טובות שיעריך את מחירהּ, אך כיון שאני חושש שיגנבוה ממני, על כן נבצע את ההערכה על ספינה בלב ים. כשהגיעו ללב ים, הוציא אביו של רש"י את המרגלית והשמאי העריך את מחירה. אמר לו אביו של רש"י הרי מחירה הרבה יותר גבוה, והחלו להתווכח בניהם, ובלהט הוויכוח נפלה המרגלית לתוך הים. התחיל אביו של רש"י להצטער על מר גורלו. אך כמובן שהוא עשה זאת בכוונה, כדי שלא תיפול לידי הכומר. ולכן הוא זכה לבן שהאיר עיניהם של ישראל בתורה.
וכיום לא ניתן ללמוד חומש או גמרא בלי רש"י. וידוע שמדף כ"ט ע"א במסכת בבא בתרא נגמר פירוש רש"י כיון שרש"י נפטר, והרשב"ם המשיך וכתב משם את פירושו.
אני הייתי לומד חברותא עם רב אחד, וכשהגענו לפרק שלישי בב"ב התחיל אותו רב לבכות. שאלתי אותו לפשר הדבר, והוא אמר לי: כאן נפטר רש"י. אמרתי לו: והרי אמרו חז"ל גזרה על המת שישתכח מן הלב. הוא אמר לי: אבל כאן כאן מת רש"י!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
