האם יאוש הופך להפקר

בבא קמא מד, ב; נדרים מג, א – מד, ב

לדעת הרמב"ם יש מצב שבו היאוש הופך להפקר. הפקר אינו קנין אלא "הסתלקות" שבדרך כלל אסור להתחרט עליה; אך פעמים שמותר לחזור מן ההפקר.

חידושי הדין בנזקי הפקר

בבא קמא יג, ב; בבא בתרא נד, ב

רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם דייקו מלשון הסוגיה בבבא קמא יג, ב (והסוגיה בבא בתרא נד, ב), שהפקר מהווה הסתלקות ולא הקנאה. לפיכך, למרות שהמפקיר את שורו פטור מלשלם את מה שהוא הזיק - יש אפשרות לחייבו.

הפקר: הקנאה, או הסתלקות

נדרים מג, א – מד, ב

בסוגיה במסכת נדרים מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא - האם הפקר פועל כ"הקנאה" או כ"הסתלקות". רבא העמיד שתי ברייתות באוקימתות - שנפסקו ע"י הרא"ש ונתה"מ. אך הרמב"ם השמיט אותן מפני שפסק כר' יוחנן.

חיובי שומר שמסר לשומר

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

שיטת רש"י – בחיובי אונסין

בבא מציעא לה, ב; בבא מציעא צו, ב; סנהדרין עב, א

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר; ור' יוסי פסק שלבעלים. רש"י סבור שמדובר במחלוקת תנאים שורשית - האם "שומרים" ו"גנב" מתחייבים ב"חיובי אונסין".

רבנו חננאל – בסחורה בפרת חבירו

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר. רבנו חננאל מעמיד את הסוגיה באוקימתא – שמסבירה את ההגיון שבדבר.

תולדת אבידה

לשיטת הרמב"ם, ניתן לקיים את מצוות "השבת אבידה" - גם לאחר יאוש הבעלים. אולם אם מדובר ב"תולדת אבידה" כגון מטבע – הדבר אינו אפשרי.

מלקות בעושק שכיר ובריבית

בבא מציעא סא, א; בבא מציעא עב, א

לשיטת התוספות מי שעושק שכר שכיר חייב מלקות, וכמו כן עדי הלוואה בריבית דאורייתא נפסלים לעדות. אך לשיטת הרמב"ם במקרים אלו מדובר באיסורים שהם תולדת גזל ותולדת ריבית, ולכן אין מלקות ואין פסול לעדות.

תולדת גזל

הרמב"ן הסביר, שמי שראה שנפל מחבירו מטבע, ונטלה כדי לגוזלה ולא להשיבה – לאחר היאוש הוא פטור ממצוות ההשבה. מדובר ב"תולדת גזל" - שדינה שונה ממי שעבר על הלאו של גזל.

שיטת הרמב"ם בלולב הגזול

בבא קמא סו, ב; בבא קמא סח, ב; סוכה דפים כט-ל

תוס' הקשו שבסוגיה בב"ק דף ס"ו קיימא לן כרבה שיאוש קונה, ואלו בסוגיה בב"ק דף ס"ח משמע שהלכה כר' יוחנן שיאוש אינו קונה. הרמב"ם הכריע שר' יוחנן סבור שיאוש קונה אך לא לגמרי. סיוע להבנת הרמב"ם יש בדברי ר' יוחנן בפרק לולב הגזול.

שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'

בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב

קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.

קנייני יאוש באיסור

בבא מציעא כא, ב; בבא קמא דף סו, א; בבא קמא דף קיד, א

הסוגיה בתחילת אלו מציאות הקדימה, שאם דבר הגיע באיסור לידי המחזיק בו, הוא לא יזכה בו גם כשהבעלים יתייאשו. הרמב"ם פסק כמו סוגיה חולקת שסבורה שקונים ביאוש גם באיסור. יש הבדל בין דיני גזילה לבין דיני גנבה ביחס להשבת הדבר שנלקח.

שיטת הרמב"ם בקדושת עזרא

ברמב"ם קיימת סתירה שיטתית בהלכות רבות; פעמים שמשמע שקדושת הארץ בזמננו היא מדברי סופרים, ופעמים שמשמע שהיא מהתורה. הדבר נובע מפסיקת הרמב"ם בחלות שנובעת ממצוה, שהיא חלה בעתיד אך החלות שלה היא למפרע.

שיטת הרמב"ם בקניינים מתמשכים

קידושין נט, ב; כתובות פב, א

הרמב"ם סבור שקנין של "מעכשיו ולאחר שלושים יום" חל בדיני ממונות כתנאי רגיל שחל לגמרי מעכשיו. אולם בדיני קדושין הקנין פועל כקנין מתמשך שחל בעתיד - ומוחל למפרע.

עתיד ולמפרע ברמב"ם

רבא קיבל למסקנתו את היסוד ש"חלות שם" שנובעת מ"מצוה" – מסוגלת לחול למפרע. הרמב"ם דחה מהלכה סוגיות רבות שבהן רבא עדין לא קיבל את היסוד הזה; כגון קידושי קטנה, ושפחה חרופה, ומסירה לרשות הבעל.

הרמב"ם - והתורם שלא ברשות

הרמב"ם פסק, שמי שליקט פירות לעצמו משדה חבירו והפריש תרומה, ואח"כ בעל הבית הגיע והסכים למעשיו; תרומתו חלה. הפסיקה הזו היא נגד תחילת הסוגיה בב"מ דף כא; אך היא מתבססת על שיטת רבנו חננאל בהמשך הסוגיה.

שני מקורות להיתר "יאוש"

לשיטת התוספות מספיק מקור אחד להיתר ליטול חפץ שבעליו התייאשו ממנו; אך לשיטת הרמב"ם יש צורך בשני מקורות.

יאוש באבידה שבנהר

בבבא מציעא דף כ"ב ע"ב

בסוגיית "יאוש שלא מדעת" הובא לימוד של ר"ש בן יהוצדק, שאבידה ששטפה נהר מותרת בלא יאוש; אך הרמב"ם פסק לפי הסוגיות שבהמשך הפרק ולפי סוגית הירושלמי שההיתר הוא מטעם יאוש. הדבר מיישב את הסתירה שבפסקי הרמב"ם.

סימן העשוי להידרס

בבא מציעא דפים כב, ב; כג, א

רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.

פירות מפוזרין

בבא מציעא דף כא, א

בבא מציעא דף כא, א