פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט צז טו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט צז טו

סעיף טו[עריכה]

יש מי שאומר שאין שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו, אלא במשכנו להיות בטוח ממעותיו, ולא הגיע זמן הפרעון. אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפורעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחם, שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו, ויפרע לזה חובו, שפריעת בע"ח מצוה^א, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה. אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו^ב ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע (ר"ת^[1],שו"ת רא"ש). ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו (שו"ת רא"ש). הגה: ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו, ואינו רוצה לשלם, ב"ד חובשין אותו והיו מכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם (ד"ע באגודה פ' כל כתבי וריב"ש סי' תפ"ד וכמ"ש הטור). וי"א דאפי' אם אין לו לשלם, אם נשבע להיות חבוש עד שישלם, צריך לקיים שבועתו (ריב"ש סי' תפ"ד). ועיין לקמן סוף הסימן.

כניסה לביתו עבור פריעת החוב: ר"ת והרא"ש סוברים שהאיסור הוא דוקא להיכנס כדי למשכנו אך כדי לגבות חובו מותר, ולדעת הרי"ף בתשובה והרמ"ה אמנם אין חילוק בכך אך מ"מ גם לדעתם אם אין אפשרות אחרת לגבות וקיים חשש שהלווה מערים ומסתיר חפציו וטוען שאין לו ממה לפרוע, מותר לשליח בי"ד להיכנס לביתו משום נעילת דלת, וכתב בה"ב שאף שהרמב"ם חולק מ"מ יש לסמוך על הני רבוותא במי שהוא אמוד שיש לו נכסים ומבריחם, וכן פסק בשו"ע ביש מי שאומר.

א. פריעת בע"ח מצווה: הרמב"ן כתב שהמקור לכך הוא מ"והאיש אשר אתה נושה בו", ומשמע מכך שזוהי מצווה מדאורייתא, ורש"י כתב שהמקור הוא מ"הן צדק – שיהא הן שלך צדק", ודייק מכך המבי"ט שזוהי מצווה מדאורייתא, והפת"ש תמה על דיוקו שהרי הפס' עוסק במידות וא"כ זוהי רק אסמכתא. גם מדברי שו"ת הרא"ש מוכח שזוהי מצווה מדאורייתא, שכן כתב שהנשבע שלא למכור חפציו כדי לפרוע אין השבועה חלה לפי שהוא מושבע ועומד (נפסק בשו"ע עג,ה).

ב. האם חייב להישכר מעצמו: מובא בתוס' ובשו"ת הרא"ש, לדעת ר' אליהו חייב בעל להישכר כדי לפרנס את אשתו, ולדעת ר"ת והרא"ש אינו חייב. שער המשפט תלה זאת במחלוקת הגמ"ר והרמ"א בסי' שלג עם התוס' בב"מ י,א. לדעת הגמ"'ר פועל נקרא עבד רק למעלה מג' שנים, וא"כ בפחות מכך מותר לו לעבוד, ומכיוון שמותר לו הריהו מחוייב מטעם "לווה רשע ולא ישלם", ואילו לדעת התוס' שמותר לאדם להשכיר עצמו משום שיכול לחזור בו בחצי היום ולכן אינו נקרא עבד, אצלנו אם נחייבו לעבוד בלי יכולת לחזור בו מטעם "לווה רשע ולא ישלם" יחשב עבד, א"כ א"א לחייבו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]