בפרשה של השבוע שעבר, פרשת יתרו, בפסוק "לא תחמוד" כתוב שלא נחמוד את שורו וחמורו של שכננו. מדוע הגבילה התורה דוקא לשתי הבהמות הללו? האם זה אומר שמותר לנו לחמוד את אוגרי המחמד של שכננו וכדו'? היה פשוט יותר אם התורה היתה כותבת בהמה? מה באה התורה ללמד אותנו?? תודה רבה

מסיום הפסוק "וכל אשר לרעך" ברור שהאיסור לחמוד חל על כל דבר ואיננו מוגבל לדברים שפורטו בפסוק. התורה נקטה בסדר מכוון בית, אשה, עבד ואמה, שור וחמור, כדי ללמדנו דרך ארץ שאנשי השכל יקנו בית ואחר כן אשה ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, ובמשנה תורה (דברים ה יח) הזכיר האשה תחלה כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה ואחר כך בית או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. [אבן עזרא בהקדמה לעשרת הדברות שמות כ א, ורמב"ן שמות כ יג]. הביטוי שור וחמור מסמל בדרך כלל כל בהמה ולאו דוקא שור וחמור, אנו מוצאים ביטוי זה במצוות רבות:  באיסור לא תחמוד - "לא תחמד בית רעך; לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך" (שמות כ יד).  בדין נזקי בור - "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור" (שמות כא לג).  במצות השבת אבדה - "כי תפגע שור איבך או חמרו תעה, השב תשיבנו לו" (שמות כג ד).  במצות שבת - "וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך" (שמות כג יב), "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך" (דברים ה יד).  באיסור כלאיים - "לא תחרש בשור ובחמר יחדו" (דברים כב י).  באיסור חסימה - "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה ד). המשנה בבא קמא מבארת שהסיבה לכך שבמקרים רבים נאמר בכתוב שור או חמור משום שדבר הכתוב בהווה, פירוש בדבר המצוי והרגיל, ושור וחמור מצויים יותר מבהמות אחרות, שור לעבודה בשדה וחמור להובלת משאות. [ב"ק נד:]. גדרי האיסור: איתא בגמרא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו (ב"מ ה:), פירוש, אנשים טועים לחשוב שרק אם אינו משלם על החפץ הרי הוא עובר על לא תחמוד, אולם אם משלם ממון עבור החפץ שהוא חומד, אינו עובר על לא תחמוד, אך האמת היא שעובר לא תחמוד אם משלם על החפץ. במכילתא דרשב"י כתוב, לא תחמוד ולהלן הוא אומר (דברים ה, יח) לא תתאוה לחייב על תאוה בפני עצמה וחמדה בפני עצמה, מנין התאוה אדם סופו לחמוד שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד, מנין חמד אדם סופו לגזול שנאמר (מיכה ב, ב) וחמדו שדות וגזלו. תאוה בלב וכן הוא אומר (דברים יב, כ) כי תאוה נפשך. וחמוד במעשה וכן הוא אומר (שם ז, כה.) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. [גירסא זו של המכילתא מובאית בספר מקורי הרמב"ם לרמ"מ כשר עמוד צח אות מה, ובספר המצוות לרמב"ם מצוה רסו, ודומה לזה בחומש תורה תמימה שמות כ יד]. וע"פ דברי הגמרא והמכילתא נפסק ברמב"ם ובשו"ע, כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביר עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, הרי זה עובר בלא תחמוד. כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכן כל כיוצא בזה, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר, עבר בלא תעשה של לא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב בלבד. התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל. שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנאמר וחמדו בתים וגזלו. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות. הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה. ואם גזל עבר בשלשה לאוין. [רמב"ם פ"א מהלכות גזלה ואבדה הלכה ט – יב, שולחן ערוך חו"מ סימן שנט סעיף י - יב].