יש אדם שעובד איתי ושואל אותי לפעמים שאלות מענינות באמונה. הוא שאל הפעם בענין הגשמה, שזה נראה כאילו הרמב"ם חידש את זה שהיהדות לא מאמינה בהגשמה, כלומר אנחנו יודעים שבדורו של הרמב"ם היו רבנים גדולים שהאמינו בהגשמה, אך הוא (אותו בחור) אומר יותר מזה - אולי חז"ל האמינו בהגשמה, ואולי גם כל עם ישראל וכל מנהיגי עם ישראל בתקופת התנ"ך האמינו בהגשמה, שהרי בתנ"ך ובחז"ל יש מקורות שנראים כמצביעים על הגשמה ולכן מתבקש שזו תהיה האמונה הרווחת. השאלה בין היתר האם יש מקורות בחז"ל ואולי גם בתנ"ך ששוללים הגשמה?

אענה על השאלה בארבעה סעיפים על מנת שהדברים יהיו מסודרים. 1: שלילת ההגשמה מפורשת בתורה, ממילא ברור שאת הביטויים בתורה הנראים מגשימים צריך לפרש בצורה אחרת. הרחבה בענין זה אפשר לראות ברמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק א הלכות ח וט'. 2: בדברי חז"ל מצאנו ביטויים השוללים את ההגשמה וכאלה שנראים כאילו מגשימים. (רוב הביטויים שוללים, כך על פי ויקיפדיה). אם חז"ל שוללים את ההגשמה בחלק ממאמריהם, על כרחנו צריך לומר שהביטוים האחרים הנכתבים בשפה מגשימה צריכים להילמד ולקבל פרשנות מיוחדת. גדולי ישראל במהלך הדורות הסבירו שחז"ל נקטו בדרך זו כדי לקרב מושגים רוחניים וערכיים עמוקים להמון העם, איש איש כפי הבנתו. 3: איננו יודעים בודאות מה היה רווח אצל ההמון בתקופת חז"ל, יתכן שההגשמה היתה נוכחת מאד ויתכן שלא. בכל אופן השואל צודק בדבריו שלא נראה שחז"ל נלחמו בהגשמה כמו שהרמב"ם נלחם בה בתקופתו. 4: א"כ מדוע חז"ל לא עסקו בזה בצורה מפורטת? יתכן מאד שמסיבות חינוכיות שונות חז"ל העדיפו בתקופתם לעסוק ולהדגיש נושאים אחרים. כמו כל מנהיג או מחנך המחליט מה להדגיש ובמה לעסוק בהתאם לצרכים של הדור ושומעי לקחו. לי נראה שבתקופת התנ"ך שהנבואה היתה חלק מהחיים לא היה חשש להגשמה, הנוכחות האלוהית היתה חיה בתוכנו באופן מלא, מדובר בספירת חיים שאיננו מכירים, הכרה אלוהית מיוחדת ומלאה שממילא מרחיקה טעויות. כשפסקה הנבואה והקשר החי עם הבורא פסק, נוצרה קרקע פוריה למחשבות שגויות, ולאחר מאות שנים כשהמחשבה על דבר האלוהות הלכה והסתבכה, רבנו הרמב"ם בדעתו הרחבה ובסיוע השמימי שהיה לו הרגיש שזו השעה להילחם בהגשמה המצויה אצל המון העם וחלק מהחכמים.