1: אנו מוכרים חמץ ומבטלים חמץ. מדוע צריך לעשות את שניהם? 2:למדנו שחמץ שהיה ברשותו של היהודי במהלך הפסח, אסור באכילה והנאה לאחר הפסח. האם החמץ אסור גם באופן שאדם בדק וביטל חמץ וחשב שאין ברשותו חמץ כלל ולכן לא מכר אותו? 3: אדם שלא מכר את החמץ שברשותו. צריך לזרוק את כל המוצרים בביתו שאינם כשרים לפסח?

1: מכירת החמץ ביסודה נוגעת למצב בו לאדם נשאר כמות גדולה של חמץ (כגון סוחר וכדו'), ומכיון שאיבוד כמות כזו יגרום לו להפסד ממוני גדול, התירו לו למכור את החמץ לגוי ובכך להימנע מההפסד. כשמדובר במצב כזה, ברור הדבר שהמכירה נצרכת שהרי היא חלה על חמץ שהוא לא מבטל אותו כלל. לעומת זאת ביטול חמץ נוגע לחמץ שאולי נשאר ברשותינו ואיננו יודעים עליו, וכדי לא לעבור בבל יראה ובל ימצא אנו מבטלים את החמץ' כמובן בנוסף לבדיקה וביעור כתקנת חז"ל. אמנם כיום ההדרכה היא שכל אדם יחתום על טופס מכירת חמץ, (אע"פ שראוי שלא ישאיר בביתו חמץ גמור), מחשש שישנם ברשותינו מוצרים שאינם כשרים לפסח ויתכן שיש בהם תערובת חמץ כלשהיא, וכדי לא לעבור איסור בהשהיית מוצרים אלו אנו מבצעים מכירת חמץ. 2: כתוב בשו"ע (תמח ה): "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אף על פי שביטל" כלומר גם אם ביטל את החמץ כדין, החמץ אסור מדרבנן. נחלקו הפוסקים (מובא במ"ב כה) האם כוונת השו"ע לאסור דוקא כשביטל ולא בדק, אך אם בדק ולא מצא, החמץ מותר אחר הפסח שהרי לא השאיר אותו בכוונה אלא אדרבה חיפש אחריו לבערו, או שהגזירה לאסור את החמץ גם אם בדק וביטל. למעשה כתב המ"ב להחמיר לאסור את החמץ, ובמקום הפסד מרובה כתב להתיר הנאה מחמץ זה אך לא אכילה. 3: מוצרים שהם חמץ ממש או שמעורב בהם חמץ ממש ורוב המוצר הוא חמץ, חייבים לזרוק. אם מעורב במוצר חמץ אך החמץ אינו רוב המוצר, אם יש בו שיעור כזית חמץ חייב לזורקו, משום שבאופן זה עובר על בל יראה ובל ימצא. אם אין בתערובת שיעור כזית חמץ, אינו עובר בבל יראה ובל ימצא וממילא אין איסור לצרוך אותו לאחר הפסח. (תמב מ"ב ס"ק א).