שלום רב, האם מותר להזיז פח אשפה בשבת? (לקרבו לכיור, או לשולחן, או סתם להזיז ממקום למקום במטבח) תודה רבה!

תשובה: אכן פעמים רבות האשפה שבפח מוגדרת כמוקצה וכתוצאה מכך הפח נידון כבסיס לדבר האסור ואף הוא עצמו נהפך למוקצה. אדם הרוצה להזיז את הפח ממקום למקום במהלך השבת, יניח מערב שבת כלי המותר בטלטול בתוך הפח מתחת לשקית, ובכך הפח יוגדר כבסיס לדבר האסור והמותר ויהיה מותר להזיזו. הערה: כאשר מטרת ההזזה היא פינוי האשפה הרי שלעתים הדבר ניתן אף ללא הנחת כלי (ואף על ידי הוצאת שקית האשפה עצמה) משום ההיתר לטלטל גרף של רעי לצורך פינויו, וזהו נושא הראוי לדון בו בפני עצמו. בברכה, הרב עודד מילר הרחבה לתשובה: א. אשפה ביתית שיש לה דין מוקצה מחמת גופו. רבים המקרים שבהם האשפה המצויה בפח הביתי הינה מוקצה מחמת גופו האסור בטלטול אף לצורך גופו או מקומו: נביא כמה דוגמאות מצויות מאוד לאשפה שהינה מוקצה: 1) כלים חד פעמיים משומשים או שקיות ואריזות מאכל ריקות שנוהגים להשליכן (שמירת שבת כהלכתה פרק כב סעיף נג). 2) שיירי מאכל שאינם ראויים אף למאכל בהמה, כגון קליפות ביצים ופיצוחים (שו"ע סימן שח סעיף כז). 3) כל שיירי מאכל שהונחו בפח מערב שבת (שמירת שבת כהלכתה פרק כ סעיף כז, ע"פ שו"ע סימן שח סעיף ז). ב. דין הפח כבסיס לדבר האסור. כיוון שהאשפה מונחת בפח בכוונה תחילה, ולא מתוך שכחה או הנחה מקרית, הרי שהפח נחשב כבסיס לה ואף הוא עצמו נידון כמוקצה בפני עצמו. אמנם אם האשפה הונחה ע"מ ליטול אותה במהלך השבת (ע"פ ההיתר של פינוי גרף של רעי) הרי שלדעת רבנו תם (תוס' שבת דף נא עמוד א ד"ה "או") אין לפח דין מוקצה, וכתב במ"ב (סימן שט, ס"ק כא) שניתן לסמוך על שיטתו במקום פסידא. אך עיין בביאור הלכה (ד"ה "יכול") שהפנה לשיטת רע"א שגם לדעת ר"ת מותר רק לנער את הפח ולא להרימו ממש. כמו כן, אם האשפה הונחה רק תוך כדי מהלך השבת הרי שנחלקו אחרונים האם יש לו דין בסיס כאשר האשפה עדיין בתוכו (המג"א היקל בכך והט"ז החמיר. בדברי המ"ב ישנה לכאורה סתירה בדבר שבסימן רסו היקל כמג"א ובסימן שי הביא דברי הט"ז המחמיר), ונטיית הפוסקים להקל בכך (שמירת שבת כהלכתה פרק כ סעיף נה. ארחות שבת פרק יט הערה תז). אך עיין בחזון איש (סימן מח ס"ק ח) שבבסיס המיוחד דווקא לחפץ המוקצה, כגון פמוט לנר, יש דין בסיס לכו"ע גם כשהונח במהלך השבת, ונראה שהוא הדין לפח האשפה וכן כתב בפניני הלכה (הרחבות פרק כ הלכה יב ס"ק ד). אמנם כן ישנה משמעות לקולא באשפה שהונחה באמצע שבת, והיא לגבי טלטול הפח לאחר שהפסולת הוצאה ממנו (ע"י היתר משום גרף של רעי) שאם האשפה הייתה שם מבעוד יום הפח ממשיך להיות מוקצה משום "מיגו דאתקצאי", ואם הושמה רק באמצע השבת הרי שלאחר הוצאתה הפח אינו מוקצה משום ש"אין מוקצה לחצי שבת" (שו"ע סימן שי סעיף ז). ג. הפיכת הפח לבסיס לדבר האסור והמותר ע"י נתינת כלי. בשולחן שלמה (סימן שי ס"ק כח) ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה' סימן ו סעיף כב אות יז) מבואר שבשביל להחשיב את החפץ התחתון כבסיס לאיסור ולהיתר די שהחפץ המותר יהיה נחוץ יותר לאדם, ולאו דווקא שווה ערך יותר מן החפץ האסור. על כן, כיוון שהאשפה המונחת באשפה אינה נחוצה לאדם הרי שדי בפח כלי קטן הנחוץ לאדם (כגון כפית, או משחק ילדים קטן) אפילו אם יזדמן מקרה שבו עלות האשפה תהיה יותר מהעלות של כלי זה. בנוסף, אין לחשוש שהכלי המונח בפח יהפוך למוקצה כיוון שאפילו אם הכלי השלם היה מושלך שם על מנת לזרקו לא היה הופך להיות מוקצה כי בטלה דעתו בדעת כל אדם (מ"ב סימן שח ס"ק נא). [בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ הערה רכח) כתב שהגרש"ז אויערבאך צידד לומר שאף אם תכנן להניח את הכלי המותר אך בפועל שכח להניחו שם קודם בין השמשות הרי שאין כאן דין בסיס אלא הוי כשכח, אך בסיום דבריו חתם ב"צריך עיון"]. ד. בפח אשפה שאין לו דין בסיס לדבר האסור אין חובת ניעור. נפסק בשו"ע (סימן שט, סעיף ד) שאף כאשר אין לכלי התחתון דין בסיס הוא אסור בטלטול אלא יש צורך להטותו כדי לנער ממנו את המוקצה. לאור זאת היה נראה שגם אם לפח אין דין בסיס הרי שאין היתר להזיזו כל עוד האשפה המוקצה נמצאת בתוכו. אמנם כתב החזו"א (סימן מח ס"ק ג) שכשם שאין חובת ניעור באם הניעור יזיק לחפצים הנמצאים מסביב (כמו חבית שיש עליה אבן, אך ניעור האבן ישבור את החביות שלידה) כמבואר בשו"ע שם, כך הדין לגבי פח אשפה שניעורו במרכז הבית ימנע ממנו להוות "מקום נקי לתשמיש ולהילוך".