שאלתי היא על ריצוי ונתינה. רבי עקיבא אמר שעלינו לדאוג קודם כל לעצמנו. איך שאני רואה את הדברים הכוונה שלו הייתה כזו: קודם כל להפוך את עצמנו להיות שלמים בשביל שנוכל לתת בלי רצון לקבל חזרה שום דבר כי אז אין סיבה לקבל משהו הרי אנחנו שלמים. אז אני שואל אם בזמן הנתינה מהסוג הזה אנחנו לא מרגישים שום סבל והקרבה אזי איפה הנתינה פה ? למה נתינה כזו היא יותר מוסרית מריצוי. הרי הריצוי גורם לנו לספק את הצרכים של האנשים בלי להתחשב בעצמנו. אז נכון שהריצוי יכול לגרום לסבל. אבל לא יותר מוסרי לתת גם אם זה עולה לנו בסבל? לדוגמה אם מישהו מבקש טרמפ ולמרות שאני ממש עייף אני לוקח אותו גם כשזה גורם לי לסבל. אצלי אישית זה בא לידי ביטוי בכך שאם מישהו מהקרובים לי סובל, אני מרגיש שאם אני נותן לו יד לעזרה אך נשאר שלם עם עצמי ואוהב את עצמי, אני מרגיש אשמה כי לא הרגשתי שום הקרבה בנתינה. אז מה הסימן פה שמעיד שבאמת נתתי? מה הסימן לאהבה?

שלום וברכה, אם הינך מתכוון לאמירתו של ר' עקיבא- וחי בהם- חייך קודמים לחיי חבריך- הכוונה היא כפי שמובא בגמרא, (בבא מציעא סב ע"א): "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך". להלכה נפסק כר´ עקיבא שאדם חייב להציל את עצמו לפני חיי חבירו. לכן הפירוש שנתת לדרשה זו לא רלוונטי. לגופה של השאלה- זו דילמא עקרונית בקיום מצוות. האם אדם צריך לקיים את המצוות כאשר קשה לו או דווקא אם זה בא לו בקלות ובשמחה. מה עדיף. והתשובה לזה שוודאי עדיף שכל מחשבותינו ומעשינו יהיו מכוונים לעניינם של המצוות.ונעשה זאת בשלמות, בשמחה ובאהבה. אלא שאם אדם קשה לו, ובכל זאת מקיים כך את המצווה אזי אומרים חז"ל- לפום צערא אגרא. שכרו יהיה גדול כי לפי המאמץ והקושי כך השכר גדל. אך זה לא אומר שאדם צריך לחפש את הקושי. אלא זה כביכול עזרה ועידוד לאדם שלא יתייאש כי קשה לו. אם מתגבר ומקיים בכל זאת את המצווה למרות הקושי- יגדל שכרו. ברכה והצלחה וכל טוב.