אם אנו צריכים לראות ולהאמין שכל מה שהקב"ה עושה לנו זה טוב, זה לא הופך אותנו לאנשים אדישים וחסרי שמחת חיים? כי הרי הכל לטובה, ולא משנה מה קרה זה טוב (חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, טוב מאוד- זה יצר הרע) ולכן לא משנה מה קרה ולא אכפת לי מה קרה ולכן אני בעצם הופך את החיים לאדישים לגמרי, לא?

שלום רב יש להבחין בין חיים שלווים לבין חיים אדישים. אנו מלאי ענין בחיים. אנו שואפים לתיקון ולטוב. גם כשהקב"ה מסובב את הדברים ויש רע בעולם או קורא לנו רע אנו רואים בכך מיעוט חיים ואנו מתמלאים ברצון להמתיק את הרע. הקב"ה חפץ שכל יהיה טוב. ובעולם שלנו שיש טוב ורע הקב"ה מזרים טוב כדי שהטוב יהיה מועצם ונבחר לעשות עימו עוד יותר טוב. וכשאנו פוגשים רע יש לנו אתגר גדול יותר. אנו צריכים לעשות דרך ארוכה יותר ולהפוך את הרע מרע גדול לרע קטן ללכת ולהמתיק את העדר החיות שנפגשנו עימו. הדרך הארוכה היא שגם כשאנו מתנחמים והופכים את הרע לטוב אנו לא מסתפקים בכך אלא אנו ממשיכים להמשיך ולהרבות את הטוב. אנו לא רק מתבוננים במה שעושה הקב"ה ההנהגה האלוקית קוראת לנו ומבקשת מאיתנו לפעול עם אל ולהגביר את הטוב ולהתמודד אל מול הרע וגם אותו להופכו לטוב. כל טוב