ראובן קנה לשמעון 2 מצלמות אבטחה עבור ביתו של שמעון. אחרי שראובן קנה את המצלמות, המוכר נתן לראובן עוד מצלמה חינם. האם המצלמה החינמית שייכת לשמעון או לראובן?

שלום וברכה, 1. הדין הוא שהמצלמה השלישית מתחלקת בין המשלח -שמעון, ובין השליח - ראובן (שולחן ערוך, חו"מ קפג, ו). 2. אם המוכר אמר בפירוש שהוא נותן את המצלמה לשליח אזי לדעת הרמ"א השליח מקבל את המצלמה. ויש סוברים שגם במקרה זה חולקים (ראה ש"ך ס"ק יב). 3. אם מדובר במבצע קבוע למשל מבצע של 'קנה שניים וקבל אחד במתנה', בוודאי שהמצלמה השלישית שייכת למשלח משום שזה המחיר של המוצר [שבט הלוי (ח"ט, סי' שה), חשוקי חמד (בבא קמא, יא:)]. 4. אם ראובן קנה מכספו את המצלמות, והוא התכוון לזכות בהם עד שיתן אותם לשמעון, אזי כל המצלמות שייכות לו והוא יוכל למכור לשמעון. כמובן שבמקרה זה אם המצלמות ניזוקות לפני שראובן מוסר אותם לשמעון, הנזק יהיה לראובן משום שהמצלמות שייכות לו. מקורות והרחבה: 1. בגמרא כתובות (צח:) מובא שכאשר הוסיפו לשליח מתנה בדבר שיש לו שער קצוב לדעת רבי יוסי וכך ההלכה שהמשלח והשליח חולקים במתנה בשווה. וכן פסק השו"ע (קפג, ו). נחלקו הראשונים בטעם הדבר ושלש דעות נאמרו: א. דעת רש"י (שם): יש להסתפק למי התכוון המוכר להביא את המתנה. יתכן שהתכוון להביא לבעל המעות ויתכן שהתכוון להביא לשליח ולכן הם צריכים להתחלק בשווה. [הט"ז הקשה על רש"י שאם זה הטעם שמתחלקים, היה הדין צריך להיות המוציא מחברו עליו הראיה. עיין מה שתירץ בזה הט"ז והדברי משפט, ראה דברי שלום (חו"מ, ח"ב, סי' ל) שדן בדבר, ואכמ"ל]. ב. דעת הרי"ף: מעיקר הדין המתנה היה אמור להיות לשליח אלא מכיון שהשליח קיבל את המתנה בזכות כספו של המשלח קבעו חכמים שיחלוקו. יש שהוכיחו מלשון הירושלמי (דמאי פ"ו ה"ח) כדברי הרי"ף שכתוב שם: "תמן על ידי מעותיו של זה ורגליו של זה". ראה יביע אומר (חו"מ, ח"ד, סי' ד). ג. דעת רבינו יונה והגהות אשר"י (מובאים בקצות ס"ק ח): מזלו של שניהם גרם ולכן יחלוקו. שיטה זאת לא נפסקה בשולחן ערוך והרמ"א. 2. לדעת רש"י שחולקים מפני הספק, אזי במקרה שהמוכר אומר בפירוש שהוא נותן את התוספת לשליח, השליח יקבל את התוספת משום שאין לנו ספק למי התכוון. לדעת הרי"ף אפילו במקרה שפירש המוכר שנותן את התוספת לשליח הדין הוא שיחלוקו. הרמ"א פסק כשיטת רש"י. וכמותו פסקו שני תלמידיו הלבוש והסמ"ע. אלא שהסמ"ע כתב שבכל זאת לפעמים יש לפסוק כרי"ף לפי ראות עיני הדיינים. הש"ך תמה על הרמ"א שפסק שדעת רש"י. מסתימת השולחן ערוך משמע שפסק כדעת הרי"ף (חשוקי חמד נדרים צ:) הט"ז והנתיבות כתבו שהעיקר כרי"ף. הקצות (ס"ק ז) כתב ליישב את הרמ"א שפסק כרש"י בכך שהרמב"ן כתב שיפה כתב רש"י, ודברי הרמב"ן הובאו בבית יוסף. ערוך השולחן כתב שלמעשה הסכימו גדולי האחרונים שהלכה כרי"ף, והוסיף שתלוי לפי ראות עיני הדיינים. אחד הדברים שהדיינים צריכים לקחת בחשבון זה האם השליח החליט לקנות דווקא בחנות זו. אם השליח החליט לקנות דווקא בחנות זו יש לומר שהמוכר שמח להביא לו את המתנה ועוד שמזלו גרם. לעומת זאת אם המשלח אמר לשליח באיזה חנות לקנות מסתבר יותר לתת את התוספת לבעל המעות (ראה חשוקי חמד, נדרים צ:). יש לציין לעוד כמה הלכות בנושא זה: א. אם המוכר אמר במפורש שהוא נותן את המצלמה הנוספת לבעל המעות, אזי גם לדעת הרי"ף התוספת שייכת לבעל המעות (קצות, ס"ק ז). ב. אם המוכר נתן את התוספת בגלל איזה טובה או הנאה שעשה לו השליח התוספת הולכת לשליח (קצות, ס"ק ז). ג. אם השליח הצליח להוריד את המחיר בחריפותו יש מקום לומר שהוא יקבל את הרווח וצריך עיון לדינא (שבט הלוי ח"ה, ריד) וכן ראה בעניין זה בחשוקי חמד (בבא קמא יא:). 3. במקרה שיש הנחה קבועה שאם קונים סכום מסוים מקבלים משהו בחינם והשליח הוא זה שבחר ללכת דווקא לחנות זו, ובזכותו קיבלו הנחה זו כתב בשבט הלוי (ח"ט, שה) שיש לדון בזכויות השליח. 4. העיר לי הג"ר שלמה הירש שיותר נראה שגם אם התכוון השליח שקנה מכספו לזכות ישר את המצלמות למשלח, הדין הוא שהשליח זכה במצלמה הנוספת, שהרי את המצלמה הנוספת הוא לא כיון לזכות למשלח. כל טוב!