שלום הרב, אני גר בשוויץ. באזור שלי 99% מהאוכלוסייה אינם יהודים. מצאתי אבדה במדרכה. האם אני רשאי לקחת לעצמי או שעלי לחפש את הבעלים?

שלום וברכה, אם מדובר בסוג אבדה שהחוק המקומי מחייב להחזיר לבעלים או למסור למשטרה כגון ארנק עם כרטיס זיהוי של הבעלים ויש שם סכום כסף, אזי לפי ההלכה חייבים להחזיר, שדינא דמלכותא דינא. אם לפי החוק אין חיוב להחזיר את האבידה, אזי גם לפי ההלכה מעיקר הדין אתה רשאי לקחת לעצמך ואינך צריך להשיבו לבעליו מכיוון שרוב אנשי המקום שעוברים שם בבניין הם גויים. התורה ציוותה אותנו לעשות חסד ולהשיב אבידה לאחינו מעם ישראל ולא לגויים. אולם ראוי לעשות מאמץ מסוים למצוא את הבעלים ולהשיב לו במטרה לקדש בכך שם שמים. אם ישנו חשש שייוודע לגויים שאתה לקחת את האבידה לעצמך, וייראה בעיניהם כאילו גנבת, אזי צריך להשיב לבעלים שלא יהיה חילול ה'. כיום יש לקחת בחשבון שהכל מצולם והחשש של חילול ה' גובר. מקורות והרחבה: אבדה שנמצאה באזור שרוב העוברים שם גויים מכיון שרוב האנשים שעוברים במקום הם גויים אין חיוב להחזיר כמבואר בשו"ע חו"מ (רנט ג). אסור להשיב אבידה לגוי לגבי השבת אבידה לגויים נפסק בשולחן ערוך (רסו א) שלא רק שלא חייבים להחזיר לגויים אבידה (כמבואר בב"ק קיג:, ונלמד מהפסוק 'לכל אבידת אחיך'), אלא שאסור להחזיר להם אבידה (כמבואר בסנהדרין עו:, ונלמד מהפסוק 'למען ספות הרוה את הצמאה'). הבית יוסף והסמ"ע (ס"ק ב) הביאו שנחלקו הראשונים בטעם הדבר. לדעת רש"י אסור להחזיר אבידה לגוי משום שבכך שמשיב אבידה לגוי הוא מראה בזה שאין מצות השבת אבידה חשובה עליו למצות בוראו שהרי השיבה גם לעכו"ם שאינו מצווה עליה. לדעת הרמב"ם הטעם הוא שבכך שמשיב לגוי אבידה הוא מחזיק יד רשעי עולם. המאירי (בב"ק קיג:, מובא בשיטה מקובצת) הטעים את ההלכה שאין חיוב להחזיר אבידה לגוי בכך: "שמציאה מקצת קנין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת". החזרת אבידה לגויים בזמננו ישנם פוסקים שדנו לומר שחייבים להחזיר גוי לאבידה כאשר הם: א. לא עובדים עבודה זרה. ב. אפילו אם לפי ההלכה לא מחזירים אבידה לגוי גם כשאינו עובד עבודה זרה, שמא מחזירים אבידה לגויים שמקיימים שבע מצוות בני נח. ג. יש אומרים שמחזירים אפילו לגויים שעובדים עבודה זרה אלא שהם מתנהגים בנימוסים ובדרך ארץ. נפרט: האם חייבים להחזיר אבידה לגוי שאינו עובד עבודה זרה? הפתחי חושן (אבידה פ"א, הערה נה) כתב שלפי הטעם שכתב הרמב"ם שלא מחזירים אבידה לגוי משום שבכך 'מחזיק יד רשעי עולם' יתכן שמותר להחזיר אבידה לגוי שאינו עובד עבודה זרה. ולפי טעמו של רש"י אפשר שבכל זאת אסור. עכ"ד. אולם בבית יוסף (סימן רסו) מפורש שאף לפי טעמו של הרמב"ם אסור להחזיר אבידה לגוי שאינו עובד עבודה זרה, ע"ש. וצריך לומר שלשון הרמב"ם (גזילה ואבידה יא, ג) 'מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם' או לשון השולחן ערוך (רסו א) 'ידי עוברי עבירה' כוללת אף גויים שאינם עובדי עבודה זרה (ראה תניא, ליקוטי אמרים סוף פרק ו). האם יש להחזיר אבידה לגוי שמקיים שבע מצוות בני נח? כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן שנח) וז"ל: "נכרי הזריז בשבע מצות שנצטוו לבני נח, הזהר מטעותן שטעותן אסור, ותשיב לו אבידה ואל תזלזלהו, אלא תכבדיהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה" עכ"ל. הרי שלדעת הספר חסידים יש להחזיר אבידה לגוי אם מקיים שבע מצוות בני נח. נראה מלשונו שלא מדובר רק במידת חסידות אלא מעיקר הדין חייבים להחזיר לו אבידה. (כך נראה ממה שכתב שטעותן אסור, ולא כתב שראוי להחזיר טעותן). וכך הבין בדבריו במנחת פתים (חושן משפט סימן רסו, א) לגר"מ אריק. וכן כתב הג"ר ראובן מרגליות בביאורו על הספר חסידים (שם, הערה ב). והוסיף הג"ר ראובן מרגליות שאף שאין מקבלים גר תושב בזמן הזה מכל מקום אם כל האומה מוחזקת אצלנו שאינה עובדת עבודה זרה ומקיימת השבע מצוות אין כל יחיד צריך קבלה פרטית ע"ש. והניף ידו שנית בספר מרגליות הים (סנדהדרין עו:, אות ד). אולם נראה שרוב הפוסקים חולקים על זה. כך נראה מסתימת השולחן ערוך ושאר הפוסקים. וכן כתב באור שמח בפשטות (איסורי ביאה סוף פרק טו). וראה בפוסקים שהובאו במרגליות הים (שם). ועוד יש לדון שלכאורה רוב הגויים אינם מקיימים שבע מצוות בני נח. וכן כתב המשנה הלכות (ח"ט, סי' שעא): "וידוע דבזמן הזה ליכא אף אחד ששומר ז' מצות שלהם, לבד כי כבר אמרתי דלדעת הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דכל עכו"ם שאינו שומר ז' מצוות שלהם, הרי הוא חייב מיתה, ואפילו שומר הז' מצוות רק שאינו מודה שניתנו לו ע"י משה רבינו ע"ה הרי הוא בכלל, דמה לן ולשמירתו כיון דאינו מאמין שהוא מן השמים ע"י משה רבינו, וא"כ פשוט דבזמן הזה אין גם אחד בעולם שיודע וישמור את זה וז"פ לפענ"ד" עכ"ל. אולם בתורה תמימה (דברים כב, ג. הערה כב) נקט שרוב הגויים בזמן הזה מקיימים שבע מצוות בני נח (ראה דבריו בסמוך), ואכמ"ל בזה. השבת אבידה לגויים שמתנהגים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו והמאירי כתב (בבא קמא קיג, ב): "כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה, ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק" עכ"ל. הרי שלדעת המאירי אף גויים שלא מקיימים שבע מצוות בני נח ואף עובדים עבודה זרה חייבים להחזיר להם אבידה אם הם על כל פנים גדורים בדרכי הדת. והדברים מחודשים עד למאד. שאף שסברא גדולה היא לומר שאין איסור להחזיר לו אבידה משום שאין בכך חיזוק לרשעי עולם (ראה לעיל), מכל מקום מה שמשמע מהמאירי שחייבים להחזיר לו אבידה ודינו כישראל גמור צ"ע, שסוף סוף הם לא נקראים 'אחיך'. נחלקו גדולי האחרונים ביחס לדברי המאירי האלו. דעת החתם סופר (קובץ תשובות, תשל"ג, סי' צ): "שהפסק בשם הרב המאירי - מצוה למוחקו, כי לא יצא מפה קדשו והוא דעת האומרים לרשע - 'צדיק באמונתו יחיה'". לעומת זאת מרן הרב קוק כתב שהעיקר כדעת המאירי וז"ל: לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי‏, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם. אמנם גם אם נאמר כפשטם של פוסקים אחרים, גם כן אין בזה בית מיחוש כיוון שיש לפנינו עניין תכליתי" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' צט). אולם צ"ע כמה משקל הלכתי מרן הרב קוק נתן לדברים, ואפשר שרק כתב את הדברים באגרת מבחינה עקרונית, אבל לא שפסק כך בצורה גורפת. אגב, מבואר מלשונו באגרות ראי"ה שהבין בדעת המאירי שאין קפידא שיהיו הגויים דווקא 'גדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות', כלשון המאירי, אלא עיקר כוונת המאירי שיהיו 'גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו'. וראה בשו"ת המהרש"ם (ח"ה סי' מא ד"ה ע"ד הדו"ד) שכתב: "...ואף שדעת מאירי, הובא ב'אסופת זקנים' (ב"ק קיג.) שבעכו"ם הגדורים בדרכי דתות לא שייך דין זה, הנה מדברי כל הפוסקים לא נראה כן ... ונהי שאני רגיל לומר ולהזהיר שלא יעשו לכתחילה דבר נגד עכו"ם מכוח דברי המאירי, אבל ח"ו להוציא ממון, והוא פשוט בפי כל בית דין שבישראל לדון על פי השולחן ערוך שהפקעת הלוואתו מותרת גם בזמן הזה...". כעין דברי המאירי כתב בבאר הגולה (חו"מ סי' רסו אות ב) וז"ל: "וממ"ש הרמב"ם הטעם מפני שהוא מחזיק וכו' כלענ"ד דס"ל דלא אמר רב שם בסנהדרין אלא בעכו"ם עובדי כו"ם ולא בעכו"ם שבזמן הזה שמודים בבורא עולם ונימוסיה' להחזיר אבידה". וכעין זה כתב המנחת פתים (רסו, א). ע"ש. ובתורה תמימה (שם) כתב: "כל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה, [שאבדת גוי מותרת], דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דבר, וכולם כתבו כן רק על פי הסברא, ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא בבא קמא לח א' לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א"ר אבהו, מאי דכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקדוש ברוך הוא שאין האומות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע"כ. וכמה עמוקים ונאמנים הדברים הקצרים האלה, כי הנה ענין שבע מצות ידוע, שהם אבר מן החי, דינין גזל ושפיכות דמים גילוי עריות, ברכת השם, ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימים מצות אלו ורק עושים ההיפך, אוכלים אבר מה"ח ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות, והם רוב האומות שבזמן הזה, ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל, וזה לדעתי ענין אמתי ומסתבר, ועוד עיין מה שכתבתי לקמן ריש פרשת ברכה" עכ"ל. וכן פסק בשו"ת עשה לך רב (ח"ט, סי' ל) שצריך להחזיר אבידה לגויים שבזמננו על פי הנ"ל. עיקר ההלכה שאין חיוב להחזיר אבידה לגוי בזמן הזה אף שהבאנו דברי כמה פוסקים שסבורים שיש חיוב להחזיר אבידה לגוי בזמן הזה, נראה ברור משתיקת השולחן ערוך ושאר גדולי הפוסקים שלא סבורים כך. וכך מבואר בדברי המהרש"ם ואגרות הראי"ה הנ"ל שמסתימת הפוסקים נראה שלא סברו כהמאירי. והביאור הוא שאף בגויים שמגודרים בנימוסים אסור להחזיר משום הטעמים שהוזכרו ברש"י ורמב"ם כנ"ל. ובודאי שאין חיוב להחזיר להם מהטעם שהוזכר לעיל (בדברי המאירי עצמו) שעניין החזרת אבידה לבעלים הוא דבר שעושים בין אחים והגויים אף שמתנהגים בנימוס הם לא בכלל 'אחיך'. ויש להוסיף שראינו בשואה ובהזדמנויות נוספות כיצד הרבה מאותם אומות נאורות ומתורבתות התנהגו כלפי עם ישראל, כחיות טרף באכזריות וברשעות. ואף מדינות שלא היו שותפים פעילים ברצח כאמריקה לא עשו פעילות מינימליות למנוע ולהציל. ואכמ"ל. נראה שלמעשה טוב לחוש לדברי המאירי ולהחזיר במטרה לקדם שם ה', אבל מעיקר הדין אין ההלכה כך וכמבואר בדברי המהרש"ם הנ"ל. קידוש ה' כתב הרמב"ם (אבידה ומציאה פרק יא הלכה ג): "ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה". וכן כתב השולחן ערוך (רסו, א). מקורו של הרמב"ם שמצוה להחזיר משום קידוש ה' הוא מהירושלמי (בבא מציעא ח.). שם מסופר שרבי שמעון בן שטח ועוד חכמים השיבו אבידה לגויים והתקדש שם שמים. נראה מלשון הרמב"ם והשולחן ערוך שהדבר תלוי בכוונתו של המשיב, אם כוונתו לקדש שם שמים או לא. וכן נראה מדברי המהרש"ל שהובאו בספר פתחי חושן (פ"א הערה נו). אמנם בפתחי חושן (שם) הביא בשם שדה הארץ שהיינו דווקא שבודאי יפארו הגויים את ישראל, אבל מספק לא יחזיר, שלא יעבור על איסור דלא יאבה. אך מלשון הרמב"ם יותר נראה כנ"ל שאם כוונתו לקדש שם שמיים הוא בוודאי לא עובר על האיסור ואין הדבר תלוי אם יתקדש שם שמים בפועל או לא. ועוד שמסתמא יתקדש שם שמיים. עוד נראה פשוט שמכיוון שכוונתו לקדש שם שמים אף אם לבסוף לא התקדש שם שמיים הוא לא עבר על איסור 'לא תחנם'. ואפשר שאפילו אם אין כוונתו לקדש שם שמים והוא עובר על איסור החזרת אבידה לגוי הנלמד מהפסוק 'למען ספות', בכל זאת הוא אינו עובר על איסור 'לא תחנם'. יתכן שזה תלוי בחקירה אם ישראל המוצא אבידת גוי קונה את האבידה או שהאבדה נשארת ברשות הגוי אלא שאין לישראל חיוב השבה (ראה פתחי חושן הערה נה). ואפשר שאף על הצד שהישראל זוכה באבדה של הגוי והוא מחזיר לגוי על מנת להיות מוסרי, ולא בשביל לקדש שם שמיים הוא לא עובר על לא תחנם אם הוא מחזיר, משום שהוא לא נותן מתנה לגוי סתם אלא מחזיר מפני הצד המוסרי להרגשתו (אף שלאמיתו של דבר זה אסור מהטעמים שכתבו רש"י והרמב"ם כנ"ל). ובמשנה הלכות (ח"יד, סי' רלא) כתב שעובר על איסור לא תחנם וצ"ע. למעשה נראה שאם המוצא מתכוון לקדש שם שמיים אין צורך לחשוש אם ועד כמה יתקדש שם שמים בפועל. בפרט שממילא ישנן שיטות שמחייבות להחזיר לסתם גויים שבימינו כנ"ל. מעניין לציין שהיה מעשה בערב ראש השנה שנת תשע"ד באמריקה שיהודי שומר תורה ומצוות קנה שולחן מגוייה. בתוך השולחן הוא מצא 98000$. הוא החזיר למוכרת את הכסף והדבר התפרסם מאד בתקשורת והיה קידוש ה' גדול. הגר"ח קנייבסקי נשאל אם הוא עשה נכון, והשיב על פי הירושלמי הנ"ל שבמקום קידוש ה' יש מצוה להחזיר. ונשאל הגרח"ק אם המחזיר יפסיד מזה, והשיב שיקבל פי שניים (כל משאלותיך עמ' שא).