שלום הרב, יש לי כמה שאלות בעניין מצוות מחיית עמלק: 1. האם המצווה היא על כל יחיד להרוג עמלקי או רק על הציבור להילחם כאומה נגד האומה העמלקית? 2. האם נשים חייבות במצוות מחיית עמלק? 3. האם חייבים להרוג גם את הבהמות של העמלקים? 4. האם מצוות מלחמת עמלק נוהגת בימינו? 5. האם הגרמנים היום נחשבים עמלקים? 6. האם ניתן לומר שכל הגויים שרוצים להשמיד את עם ישראל דינם כעמלק? 7. איפה ניתן לעיין בתורת הרב קוק על השאלה המוסרית במלחמת עמלק?

שלום וברכה, 1. בספר החינוך (מצוה תרד) כתב שגם יחיד שיכול להרוג עמלקי - חייב להורגו. ברמב"ם (ספר המצוות, אחרי עשה רמח) מבואר שזה מצווה על המלך, ואין מצוה על היחיד. 2. בספר החינוך (מצוה תרד) כתב שנשים פטורות ממחיית עמלק שאין דרכן של נשים להילחם. המנחת חינוך (שם) תמה מדוע כתב החינוך שנשים לא מצוות להילחם, שהרי ספר החינוך עצמו כתב לגבי מלחמת שבעת העממין שאף נשים חייבות, שהרי למלחמת מצווה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. 3. ברש"י (דברים כה פסוק יט) כתב על פי המדרש שמשמעות הציווי "תמחה את זכר עמלק" פירושו: "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה". ובספר שמואל א (טו ג) ביאר רש"י טעם אחר שצריך להרוג את הבהמות: "שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה". אולם הרמב"ם וספר החינוך לא הזכירו שצריך להרוג את הבהמות. 4. המצוה נוהגת בכל הדורות, אלא שזרע עמלק התערבו באומות ואיננו יודעים לזהות אותם (רמב"ם ספר המצוות עשין קפז, הלכות מלכים פ"ה ה"ה). 5. ישנם מקורות מהגמרא והמפרשים שהעמלקים נמצאים בגרמניה של היום, והם הנאצים שאחר כך רצחו מליוני יהודים. אף שהדברים הגיוניים ומסתברים, אך למעשה אין זה קביעה וודאית ולמעשה אין להחיל על הנאצים שום דיני עמלק (אז נדברו ח"ב עז, שבט הלוי ח"ה קמט). 6. המצווה מהתורה היא להשמיד את זרע עמלק בלבד, וכפי שמפורש ברמב"ם (מצות עשה קפח). 7. מאמרי הראיה (עמ' 507), מידות הראי"ה ערך אהבה סעיף ו, שמונה קבצים (קובץ ו רנא-רנב). הרחבות: 1. ביאר הקול מבשר (ח"ב מב) שגם ספר החינוך יסכים שעיקר המצווה היא על הציבור אלא שבכלל המצווה כלול גם מצווה על היחיד כאשר מתאפשר לו. הגדרה זאת עולה גם מדברי הרמב"ם לגבי מלחמת שבעת העממין שעיקר המצוה היא על הכלל אך גם יחיד מחויב להרוג אחד משבעת העממין אם מתאפשר לו. על פי זה מתורץ קושיית המנחת חינוך שהקשה מדוע לדעת ספר החינוך אין חיוב להרוג כנעני אלא אם כן היהודי לא יסתכן. הרי התורה ציוותה להילחם בכנענים, ומדרך העולם אנשים נהרגים. אלא ביאר הקול מבשר שזה נכון כאשר הציבור נלחם כאומה נגד שבעת העממין. אך יחיד שיכול להרוג כנעני (או עמלקי לדעת החינוך) אין זה אלא כאשר הוא לא יסתכן. עכ"ד הקול מבשר. בדעת הרמב"ם נראה שסבור שאין כלל מצווה על היחיד להרוג עמלקי שהרי רק במלחמת שבעת העממין הזכיר שמצווה גם על היחיד (מלכים פ"ה ה"ד, מצוות לא תעשה מט), ואילו לגבי מלחמת עמלק כתב רק שיש מצווה על הכלל (עשין מצווה קפח, סוף העשין לאחר מצווה רמח, הלכות מלכים פ"ה ה"ה). וכן כתב הקול מבשר (שם), שבט הלוי (ח"ה קמט), ועיין בנתיב מאיר (על הרמב"ם פ"ה ה"ה) מה שביאר בזה. אולם אין הכרח בדעת הרמב"ם שהוא חולק על החינוך ואולי הוא גם יסכים שיחיד שיכול להרוג עמלקי חייב בכך וצ"ע. עיין עוד בדברי הגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה עמ' קז) והגר"ח קנייבסקי (מובא בדרשו תרפה הע' 26) שדעתם שכהן אמנם לא נלחם במלחמת עמלק אך יש מצווה על כהן להרוג עמלקי כשיכול (משמע בדבריהם אף שלא בתורת מלחמה), ואילו לגרי"ז סולאויצ'יק (מובא בדרשו שם) בלא מלחמה אין מצוות מחית עמלק. (עיין עוד בפניני הראיה עמ' 385 שדעת מרן הרב קוק זצ"ל שכהנים נלחמים במלחמת מצווה ע"ש). ידוע שמספרים על החתם סופר שהרג עמלקי. הסטייפלר אמר על כך: "זה רק מעשה" (ארחות רבנו ח"א עמ' רפז). כלומר שלא האמין לזה. ובספר אמרי שפר (עמ' רל) מובא על מרן הג"ר אברהם שפירא זצ"ל שאמר שזו אגדה בלבד ואין להאמין לכך שהרי אין יחוס לעמלקים. (שהרי סנחריב בלבל את האומות)... ועוד מובא שם שאמר הגר"א שפירא בחיוך: "אם יאמרו לך שהרגתי עמלקי אל תאמין, לא אני ולא הרב צבי יהודה הרגנו עמלקים..." 2. הרמב"ם לא התייחס במפורש לדין נשים במלחמת עמלק, ורק כתב (הלכות מלכים פ"ז ה"ד) לגבי מלחמת מצווה: "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וברדב"ז שם כתב: "ברייתא כלשון רבינו אלא דקשה וכי דרך הנשים לעשות מלחמה דקתני וכלה מחופתה והא כתיב כל כבודה בת מלך פנימה וי"ל דה"ק כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות". החינוך כאמור כתב שנשים פטורות ממלחמת עמלק, ולגבי מלחמת שבעת העממין כתב שנשים חייבות. וראה בנתיב מאיר (שם) מה שביאר בזה. 3. בעניין זה כתב השם משמואל (שמות, פרשת תצוה וזכור): "ונראה דהנה כבר כתבנו טעם שבימי יהושע לא הרגם כולם, מפני שטרם התיקון הכללי לא יתכן למחות את שמו לגמרי כמו שלא יתכן ליקח הקליפה מהפרי טרם שנתבשל, וכן מפורש בכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואמרו ז"ל מדורו של יהושע עד דורו של מלך המשיח, הרי מפורש שיהי' לעמלק שארית בארץ עד ימות המשיח שאז יהי' התיקון הכללי. ויש לומר עוד דהא דצריכין להרוג את הבהמות משום שנאמר תמחה את זכר עמלק, שלא יהי' שמו נזכר על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק, הוא רק כשמוחין את שמו לגמרי כגון לעתיד, אבל במלחמת יהושע לא הרגו כלל הבהמות, וכן בימי המן לא מצינו שהרגו כלל את הבהמות, והטעם שאין צורך להרוג את הבהמות שלא יהא נקרא שמו על הבהמות, רק היכי שמוחקין שמו לגמרי, אבל אם בלא"ה נשאר לו שם ושארית בארץ מה בצע בהרוג את הבהמות. וע"כ לא מצינו בכל הפוסקים שכתבו המצוה גם על יחיד מזרע עמלק שהמצוה להרוג גם הבהמות שלו". עכ"ד השם משמואל. מה שכתב השם משמואל בסוף דבריו שעל פי זה מובן מדוע הפוסקים השמיטו דין זה - צ"ע, שהיה לרמב"ם לכתוב דין זה בשביל הזמן שזה כן יהיה רלוונטי, שכידוע דרכו של הרמב"ם לכתוב את כל ההלכות אף אלה הנצרכות לעתיד לבוא. לכאורה יותר נראה שהרמב"ם לא פסק להלכה את הדין הזה המובא במדרשים. יש לציין שמצינו מדרש (מובא בבית יוסף סי' תרצ) שמרחיב יותר את מצוות מחיית עמלק. וזה לשונו: "כי מחה אמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים". ובתורה תמימה (דברים כה הע' רו): "וטעם הדיוק נראה מדלא אמר בלשון הכה תכה בלשון שרגיל בעלמא בענין כזה, ולכן בא לרמז שמצוה למחות אפילו בדבר שלא שייך בו הכאה, והיינו בדבר שאין בו רוח חיים, כגון אם היתה צורתו חקוקה על עצים ואבנים. שעל פיו יש למחות את זכר עמלק". עכ"ל התורה תמימה. הדברים לא הובאו ברמב"ם. ואפשר שאינו אלא אסמכתא ורמז. ובספר ירושלים במועדיה פורים (עמ' קלב) הוכיח הגר"א נבנצל שאין צריך לכלות ממון עמלק מכך שדוד המלך לקח משלך עמלק והקדישו לה' ע"ש. 4. כתב הרמב"ם (ספר המצוות, מצות עשה קפז): "התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה (ס"פ בשלח) כי מחה אמחה את זכר עמלק [הנאמר אז שאמרו יתעלה (שבמ' קפח) תמחה את זכר עמלק] אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבע' עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם". עכ"ל הרמב"ם. 5. בשו"ת קול מבשר (חלק ב סימן מב) ביאר שיש מקורות שנראה מהם שבארץ גרמניה של היום גרים העמלקים, וזה לשונו: ""ולפי זה יש לדון גם כן שלא לקבל גר מגרמניא. עיין מגילה דף ו': אל תתן לעשיו הרשע תאות לבו זו גרמניא של אדום וכו', בגמרא שלנו הגירסא גרממיא ורש"י פירש: שם מלכות והיא מאדום ועל זה כתב בהגהות מהריעב"ץ שבש"ס דפוס ווילנא: ר"ל גרמניא היא אשכנז שלנו וכן הגיה הגר"א ביומא י' ע"א גרמניא תחת גרממיא". ובהמשך כתב הקול מבשר: "כי הכנענים בימי יהושע ברחו לאלמניא שהיא גרמניא, וגם מהם ירשו הגרמנים את השנאה לישראל. ודבר מעניין הוא כי אלה הגרמנים המתימרים בתור גזע האדונים הם באמת גזע העבדים מזרע כנען המקולל בתור עבד עבדים לשם ויפת, ובזמן הגאולה השלימה תתקיים בהם מחיית עמלק, ולא יהיה שריד לבית עשיו". ע"ש בדברי הקול מבשר. בספר חכמת חיים, (עמ' תלח) מובא שהג"ר יוסף חיים זוננפלד חשש שיש לגרמנים דין עמלק, ובשנת תרנ"ח ערך הקיסר הגרמני וילהלם השני ביקור מלכותי בירושלים. יהודי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, ואף בנו שער מיוחד מקושט, בו קיבלו את פני הקיסר רבני ירושלים בראשות הרב שמואל סלנט זצ"ל. כל יהודי ירושלים - אנשים, נשים וטף - יצאו לקבל את פני הקיסר, בעיקר כדי לזכות לברך את הברכה הנדירה "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". היחיד שנשאר בביתו ולא יצא לקבל את פני הקיסר, היה הג"ר זוננפלד, וטעמו ונימוקו: "מקובלני מאת מורי ורבי מרן הגרי"ל דיסקין זצ"ל, שגרמניה זו עמלק ואין מקום לברך ברכה בשם ומלכות על מלך שהוא מזרע עמלק, שאנו מצוים למחות את זכרו". ובס' ארחות רבנו (ח"א עמ' צג), אמר הג"ר י"י קניבסקי, בעל הקהילות יעקב, שקשה על מה שהגרי"ח לא בירך על קיסר גרמניה, שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות (סוף משנה ידים ופסקו הרמב"ם), א"כ, מנין לו שהם מזרעו של עמלק. ואמר בעל קהילות יעקב, שאפשר שדעת הגרי"ח הינה ע"פ הגמרא במגילה (ו, א): "ואמר ר"י זממו אל תפק זו גרממיא של אדום" וגרס שם הגר"א: גרמניא. א"כ, סוברת הגמרא שאומה זו לא בלבלה סנחריב, והיא עדיין קיימת ביחוסה: היא אדום, והם זרעו של עמלק. לכן, חשש הגרי"ח לגמרא זו והורה שלא לברך על מלך מזרעו של הגרמנים העמלקים. יצויין שהגר"א נבנצל שליט"א כתב על הג"ר הירש מיכל שפירא שלא יצא לקראת קיסר גרמניה בגלל המסורת שהעם הגרמני הוא מזרע עמלק (ירושלים במועדיה עמ' עמ' נה). ואפשר ששניהם נכונים שגם הגרצ"ה שפירא וגם הגרי"ח זוננפלד לא יצאו לקראת קיסר גרמניה. 6. הגרי"ד סולוביצ'יק הזכיר בכמה מקומות בשם אביו שכל אומה המתנכלת לכלות את ישראל דינה כעמלק ואף דייק דברים אלו ברמב"ם. בספר קול דודי דופק (עמ' 101) כתב: ההשגחה מנסה אותנו שוב פעם במשבר העובר על ארץ ישראל. מן הראוי לקבוע כאן בגלוי: אין הדבר נוגע לעתידה הפוליטי של הארץ בלבד. מזימות הערבים אינה מכוונות רק לעצמאותה המדינית, אלא כלפי עצם קיומו של הישוב בכלל. הם שואפים להשמיד, חלילה, את הישוב מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. באחת האספות של המזרחי אמרתי בשם אבא מרי ז"ל, כי פרשת "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) אינה מוגבלת בחלותה הצבורית כמלחמת מצוה לגזע מסויים. אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים, נציגי שגעון האיבה של התקופה האחרונה. כיום ממלאים את מקומם המוני נאצר והמופתי. בהערה 23 שם כתב: בנוגע לז' עמים כתב הרמב"ם, בפרק ה' מהלכות מלכים, הלכה ד' כדברים האלה… אולם, ראה זה פלא: בנוגע למצוות מחיית עמלק לא הוסיף הרמב"ם את שלש המלות "וכבר אבד זכרם"… יש לתמוה, מדוע לא נשתמש בכללו של ר' יהושע (ברכות כח, א), ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאוד: הכתוב מעיד, כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", אם כן אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח. כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". אבל – היכן הוא? התשובה שמעתי פעם מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת, על פי הלכה, עמלק. אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק עצמו נצטווינו בשתי מצוות: א) חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק… וגם ב) בהתכוננות מלחמתית של הצִבור נגד עמלק כעם, כמבואר בפרשת בשלח: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותנו, מצווים אנו להלחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה, על פי גזירת הכתוב: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", אבל חיוב מחיית יחידים על פי פרשת כי תצא נאמרה רק ביחס לגזע עמלק. אמנם דברי הרמב"ם מוסבים גם כלפי החיוב של מחיית יחידים, שאינו חל לגבי אומה אחרת, המזימה כליון לישראל, מכל מקום, כיון שחובת מלחמה בעמלק משתיכת אליה, לא השתמש במטבע "וכבר אבד זכרו". ישנה חלות עמלק גם עכשו, לאחר שהאומות נתבלבלו. ואולי זוהי דעתו של הרמב"ם, שפסק בפרק ה מהלכות מלכים, הלכה א, כי מלחמת "עזרת ישראל מיד צר" שבא עליהם היא מלחמת מצוה. נכללת היא בכלל פרשת "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". אמנם הזכיר שמה את מלחמת עמלק ביחוד, בכל זאת יש לומר,כי גם "עזרת ישראל מיד צר" שעמד עליה לכלותה משתיכת לפרשה זו. וכן כתב באיש האמונה (הוצאת מוסד הרב קוק, תשמ"א, עמ' 101). אולם למעשה הפוסקים לא קיבלו כלל דברים אלו להלכה. מובא בספר ראש דברך (מהרב יצחק דדון עמ' תקפג), שבאחד השיעורים בהלכות מגילה לרמב"ם שהעביר מרן הג"ר אברהם שפירא ימים מספר קודם חג הפורים, נסוב השיעור סביב מצוות מחיית עמלק, ואחד הבחורים הזכיר את הדברים המיוחסים לגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, שעמלק הינו שם כולל לכל אלו השונאים את ישראל בלי סיבה ומתאמצים להכחידו ח"ו, ואין זו אומה מיוחדת בדוקא. הג"ר שפירא שמע את הדברים ומחה נמרצות, ואמר שאינו מאמין שהגר"ח זצ"ל אמר דבר כעין זה, והוסיף: התורה אינה סמלים והמצוות אינן סמליות. כשהתורה אמרה למחות את עמלק. עכ"ד. ובספר מלומדי מלחמה (עמ' 22-25). כתב שדברי הגרי"ד נאמרו כדברי דרוש ואינם להלכה, וכן הביא בשם מו"ר הרצי"ה קוק שהדברים נאמרו כדברי דרוש בלבד. את לשון הרמב"ם ניתן ליישב באופנים אחרים, עיין ירושלים במועדיה (עמ' קלג). בספר ירושלים במועדיה פורים (עמ' קצה) הביא הגר"א נבנצל שליט"א את דברי הגרי"ד סולוביצ'יק בשם אביו הגר"מ וכתב: "לענ"ד הדברים אינם נכונים. עמלק אינו אלא זה שהוא נולד בן אחר בן מעמלק, ועמלקים כאלו ספק אם קיימים היום, וגם אם קיימים איננו יודעים מי הם. אבל את העמלק שבלב, את ה"לא ירא אלקים" שבכל אחד מאיתנו - אותו אפשר וצריך למחות גם היום, לשעבד את עצמנו לגמרי לרצון ה', להיות ירא אלקים". 7. בנוגע לשאלה המוסרית שיש בעניין מלחמת עמלק יש לציין למובא בספר 'באור פניך יהלכון (עמ' 148): הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל ראש ישיבת הר עציון סיפר שבשנות התבגרותו היו מספר בעיות ושאלות מוסריות שהטרידו אותו. במקביל הוא קרא את הספר אישים ושיטות לרב זוין שבו מסופר על גודל חסדו וטוב ליבו של רבי חיים מבריסק. מסופר שם שהיו מניחים אצלו ליד הבית תינוקות שנולדו מחוץ לנישואים, ורבי חיים היה אוסף ילדים נטושים אלו לביתו, דואג להם ומטפל בהם. יום אחד אדם הנחשב מעין פילוסוף השמיע ביקורת מוסרית על כמה הלכות מעשיות. כאשר נשאל הרב אהרן על הביקורות הללו אמר: אני מכיר את האיש ההוא. הוא אינו בודק את סף ביתו כל בוקר לראות אם אין שם תינוק נטוש. מסקנתו של הרב אהרן היתה שרבי חיים מבריסק למרות רגישותו המוסרית, הדאגה לבני אנוש והרגישות לסבל אנושי, הצליח לחיות, ולחיות לעומק עם ההלכה כמכלול מקיף כולל אותן המצוות הנוגעות להכרתת שבעת העממין, עמלק, וכו. אין זה מפאת חוסר רגישות מוסרית של רב חיים מבריסק, אלא שיראת השמים שלו ואמונתו היו מאד גדולות וחזקות. המטרה שלנו היא להגדיל את היסוד של יראת שמים, של אמונה ושל דביקות וביטחון. ע"ש. כל טוב!