שלום לרב! מה הגבול בשמירת עיניים? האם כשיש חשש שנמצאים אנשים לא צנועים (נגיד ברחוב) אני צריך להסתכל למטה/לעצום עיניים? אם משהי מהמשפחה/וכו מדברת איתי, האם אני יכול להסתכל אליה ולדבר חזרה מתוך כבוד או שיש בזה בעיה? ומה עם היא לא לבושה צנוע? (לא לבוש מוגזם ממש. נגיד שרוול קצר וכזה). האם אפשר מקורות בשביל ללמוד פרטים כאלה? תודה רבה

שלום לשואל היקר, כאשר אתה הולך ברחוב יש להסתכל למטה במידת האפשר. כמובן לא באופן שאתה נתקל באנשים ובעמודים, אלא באופן שאתה רואה את מה שצריך לראות כדי ללכת (אגרות משה או"ח ח"א סי' מ). אם מדובר ברחוב שמבחינת הצניעות בסדר יחסית ואתה מכיר את עצמך שלא תסתכל בנשים אתה יכול ללכת ברחוב כרגיל. כאשר אתה מוכרח לדבר עם אשה לצורך כלשהו כגון מזכירה במשרד וכדומה, או אמירת שלום לבת דודה וכדומה, מותר (ונראה שאף ראוי) להסתכל עליה מתוך נימוס ודרך ארץ (ראה ספר חסידים סימן אלף, תורה לשמה שצד). אף אם היא לבושה בשרוול שלא מגיע למרפק או שיער לא מכוסה, ניתן להסתכל עליה, אך יש לעשות מאמץ לא להסתכל במקום שצריך להיות מכוסה. אם היא לבושה מאד לא בצניעות אין להסתכל עליה (ראה מ"ב עה ז). מקורות והרחבה: המקור בגמרא להליכה במקום לא צנוע בגמרא (בבא בתרא נז:) מובא: "ועוצם עיניו מראות ברע - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה". הרי מבואר שאם יש דרך אחרת צריך ללכת בדרך אחרת. ואף אם יעצום את עיניו אין לו ללכת בדרך שיש בה בעיות צניעות (רשב"ם שם, ד"ה 'רשע הוא'). עוד מבואר שאם אין דרך אחרת - מותר לו לעבור בדרך שיש בה בעיות צניעות, אך מידת חסידות לעצום עיניו. גם אם יש דרך אחרת שהיא ארוכה יותר או שיש טורח ללכת בה זה נחשב שאין דרך אחרת (ראה תוספות ע"ז מח: ד"ה 'אי', ותוספות פסחים כה:, ריטב"א שם, שולחן ערוך יו"ד קמב ט, ש"ך ס"ק כ). בגמרא בפסחים מבואר שאם אינו מתכוון לאיסור - מותר בגמרא (פסחים כה:) מבואר שאם מזדמן לאדם עבירה בעל כרחו שהוא לא מתכוון אליה ולא רוצה בה, אין בדבר איסור, שהכלל הוא שאין מתכוון - מותר. וכך נפסק להלכה שמותר לעבור תחת עץ אשרה כאשר אין לו דרך אחרת לעבור בה (ראה שולחן ערוך יו"ד קמב ט, ש"ך ס"ק כ). ובשו"ת תורה לשמה (סי' שצד) מובא: "שאלה באחד שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק והיא היתה אשת איש והיתה יפה מאוד ומקושטת והוא היה לו הנאה בראייתו בה אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה כי מוכרח לדבר עמה ולהשיב לה תשובתה בעבור איזה ענין ועסק וכפי הענין אי אפשר לסגור עיניו ולדבר עמה אם יש בזה איסור או לאו ועוד יש לשאול אדם ישן בחדר אחד ויש בחדר השכן שלו אשה אחת מזמרת וקולה ערב והוא נהנה ג"כ מן שמע קולה אם יש בזה איסור מאחר דקי"ל קול באשה ערוה ומה גם זו קולה ערב ונהנה מן קולה או"ד יש צד היתר בזה מאחר שדבר זה ממילא בא". והשיב בשו"ת תורה לשמה על פי הסוגיא בפסחים הנ"ל שהכל תלוי בכוונה וז"ל: "וא"כ השתא ה"ה הכא בנידון השאלה עיקר הדבר תלוי בזה דאם מתכוין לראות ביופיה וכן אם הוא מתכוין לשמוע קולה וחביב הדבר הזה בעיניו כי נח לו הדבר הזה שנזדמן לו ליהנות ממנו ה"ז ודאי איסורא קא עביד אך אם אינו מתכוין לזה ולא נח לו בדבר הזה שנזדמן לפניו ואדרבא הוא חפץ ורוצה שתשתוק זאת האשה המזמרת כדי שלא ישמע או שתלך זאת היפה מלפניו כדי שלא יראנה אלא שהוא בע"כ שומע ובע"כ רואה אין בזה איסור". וסיים שגם אם הוא יכול להתרחק הוא לא חייב וכתב "מיהו בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר להבדל ובפרט היכא דליכא טרחא דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית שמשם לא ישמע את הקול". הרי שהתורה למשה (המיוחס לבן איש חי) התיר (על פי הסוגיא הנ"ל בפסחים) להסתכל על אשה יפה, או להישאר בחדר ולשמוע קול אשה אם אינו מתכוון ליהנות מיופיה ומקולה. קושיית החפץ חיים אולם הקשה החפץ חיים (באר מים חיים כלל ו ס"ק יד) שלכאורה יש סתירה בין הסוגיות: בגמרא בבבא בתרא (נז:) מובא שכאשר יש דרך אחרת והוא הולך בדרך הבעייתית הוא נקרא רשע. ומדוע נקרא רשע? הרי מבואר בגמרא בפסחים (כה:) שכאשר בא לאדם איסור בעל כרחו והוא לא מתכוון לאיסור, אין בכך בעיה, אף שאפשר לו להימנע מהסיטואציה. כך גם כאן אדם הולך על שפת הנהר ולא מתכוון לעבירה מדוע הוא נקרא רשע? ותירץ החפץ חיים, וז"ל: "ועיינתי הרבה בהאי קושיא. ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר עי"ז, וכן מצינו בכמה ענינים שהחמירו יותר בעניני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מכוין, וכענין שאמרו בברכות (דף ס"א) אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה"ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז"ל והכל מטעם שכתבתי כנ"ל. ומ"ש רשב"ם דקי"ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר וגם לעז הבריות מאוד." עכ"ל החפץ חיים. הרי מבואר בדברי החפץ חיים שבענייני עריות יש להתרחק יותר ואין להיכנס למצב שמגיע איסור בעל כרחו. אין הכרח שהחפץ חיים חולק על התורה לשמה ולכאורה לפי החפץ חיים יש מקום לומר שבמקרה שעליו דיבר התורה לשמה יהיה אסור להסתכל על האשה היפה או לשמוע קול אשה שרה, כאשר הוא לא מתכוון לאיסור, ולא סמכו בעניין צניעות על כך שלא מתכוון לאיסור. אך אין הכרח שיש מחלוקת, ואפשר שהחפץ חיים רק בא להסביר מדוע אין ללכת בדרך בעייתית מצד צניעות כאשר יש לו דרך חילופית. אך במקרה שעליו דיבר הבן איש חי נראה שיסכים החפץ חיים שאף שאין ללכת בדרך שיש בה בעיות צניעות כשיש לו דרך חילופית, מכל מקום כאשר הזדמנה לו סיטואציה שהיה צריך לדבר עם אשה לצורך, לא חייבוהו לעצום עיניו, וכמו כן לא הטריחוהו לזוז לחדר אחר כאשר הוא שומע קול אשה בעל כרחו וצ"ע. הספר חסידים מתיר להסתכל על אשה כשמדבר עימה לצורך בספר חסידים (מרגליות) סימן אלף מובא: "כתיב (שמות כ"ב י"ד) אם שכיר הוא בא בשכרו וסמיך לי' (שם שם ט"ו) וכי יפתה איש בתולה כמו שאמר בן סירא לא את הכל תביא לביתך. לא ישכור אדם לא פועל ולא מלמד שצופה בנשים כשאינו צריך לדבר עמהם או מדבר עמהם דבר שלא לצורך, מן הדין היה שלא יראה אדם באשה אלא כשצריך לדבר עמה פן יתאווה אליה וכתיב (משלי ו' כ"ד - כ"ה) לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נכריה אל תחמוד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה". הרי שהתיר הספר חסידים להסתכל באשה בזמן שהוא מוכרח לדבר עימה לצורך. חילוק בין ראיה להסתכלות ובפוסקים מצינו חילוק בין ראיה בעלמא ללא הסתכלות ראה בית יוסף (סי' עה): "וכן כשמגולה טפח - אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא מותר". וכן כתב המשנה ברורה (סי' עה ס"ק ז) וז"ל: "וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור". וראה בפסקי תשובות (עה ז) כמה סברות מדוע אדם גדול צריך להחמיר יותר. ובחשוקי חמד (בבא מציעא דף פח ע"ב - ענין א) דן בסיפור של חברת אוטובוסים שפרסמה תמונות שחץ על האוטובוסים, והנהג שואל אם מותר לו לצורך פרנסתו לנהוג באוטובוס כזה המכשיל אחרים. והביא החשוקי חמד בשם גיסו הגר"ח קניבסקי זצ"ל: "שיתכן שמותר לו להמשיך לנהוג, בשעת הדחק גדול כי הרי על הראיה הראשונה אין מחייבים, כמו שכתב בהעמק דבר (שמות יג טז) דאיתא בירושלמי (סוף פ"א דברכות) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה נינהו, העין רואה והלב חומד. ואף על גב שהעין רואה תחילה, ולמה כתוב תחילה ולא תתורו אחרי לבבכם, מכל מקום ראיה ראשונה היא יכולה להיות פתאומית, ואי אפשר להיות נזהר בה, אלא אזהרה היא שלא יהא הלב חומד ויוסיף להביט בעבירה, אלא יסיר עיניו מראות ברע", עכ"ד. ולפי זה בעניננו יתכן שמותר לנהג להמשיך לנסוע באוטובוס, ואינו צריך להפסיד כסף, כדי שאנשים לא יכשלו כשירצו להסתכל. כי בראיה הראשונה אין חטא, והראיה השניה הבאה אחרי הרהור הלב, לא הנהג אשם בזה, אלא המהרהר הוא זה שמטמא את עצמו, והנהג לא מכשילו. וצ"ע בזה לדינא, פרט לשעת הדחק גדול. עכ"ל החשוקי חמד. דעת האגרות משה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' מ) כתב: "עכ"פ ודאי אסור להסתכל באשה אפילו במקומות שדרכן להיות מגולות כשמתכוין לראותה ועיין בב"ח או"ח סי' ע"ה סעי' א' וזה אסור בכל מקום אפילו ברחובות ויש חיוב על כל אדם להביט כפי האפשר למטה כשהולך בשוק אך לא באופן שיהיה פרוש קיזאי שיהיה מקיז דם לכותלים עיין בסוטה דף כ"ב וברש"י שם ד"ה מקיז. וכן כשבאה אשה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבא ליהנות ח"ו מהראיה וכן בכל מקום שפוגע בנשים". ושאלתי את הרב יעקב טנדלר נכדו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל אם סבו היה מסתכל בפנים של נשים שבאו לשאול אותו שאלות והשיב: "הוא כן היה מסתכל בפנים של נשים שדברו אתו ולא היה מסתכל למטה ולא היה סוגר את עיניו". עוד שאלתי אותו אם סבו היה הולך ברחוב כרגיל או מסתכל למטה. והשיב: "רגיל. לא הסתכל למטה... בתשובה באו"ח הוא אכן כותב שרב לא יביט ישירות בפנים של אשה אבל יודע אני שהוא כן היה מדבר פנים בפנים, לכל הפחות בתחילת השיחה ובסוף השיחה ; אולי זה הלכה ואין מורין כן?? באותו תשובה הוא גם כותב להסתכל למטה כשהולכים ברחוב… אבל לא עד כדי שיזיק את עצמו". עכ"ל הרב יעקב טנדלר. וראה לקמן דעת האגרות משה לגבי עבודה במקומות שיש נשים לא צנועות, והליכה לים מעורב לרפואה. הנהגת הגרש"ז אוירבך שאלתי את הרב אהרן גולדברג נכד הגרש"ז אוירבך זצ"ל כשבאו נשים לא לגמרי צנועות אם הסתכל עליהם משום הנימוס, וכן כשהלך בדרך איך עשה? והשיב: "בני משפחה ונשים צנועות, רגיל. כשהלכתי איתו ברחוב היה נראה רגיל. נשים בחוסר צניעות של אז המבט שלו היה הצידה". עכ"ד. עוד מובא בספר התורה המשמחת (עמ' 259): "יום אחד - מספר תלמידו הרב נויברט – באו לקחתו לחתונה, וברחוב המתינה אשה בלבוש בלתי צנוע ביותר. הרב נכנס לרכב, ואז התקרבה האשה ואמרה: 'כבוד הרב! תן לי ברכה כי מחר אני מתחתנת, אני לא יכולה להתחתן בלי ברכתך. ר' שלמה זלמן פתח את חלון הרכב, נתן לה ברכה לבבית – והיא הלכה לה בשמחה". עד כאן הסיפור. וסיפר לי הרב יוסף אליהו מחבר הספר התורה המשמחת שהוא חשב להוסיף לסיפור שהרב אוירבך לא הסתכל על האשה. הוא שאל את הרב נויברט אם להוסיף מילים אלה לסיפור. השיב לו הרב נויברט שלא להוסיף מילים אלה, משום שהרב אוירבך לא היה מדבר עם מישהו בלי להסתכל עליה, משום דרך ארץ. עכ"ד הרב יוסף אליהו. ובספר אורו של עולם (עמ' 134, ועמ' 247) מסופר על הגרש"ז שהיה אומר שלום לנשים שעבר לידם ברחוב מתוך נימוס ודרך ארץ (לא ברור אם תמיד עשה כך, אבל משמע שם שזאת היתה הנהגתו). וראה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן נ) שהביא את תשובת הגרש"ז אוירבך בשאלה אם אשת אדם גדול מחכה לעלות לאוטובוס, האם יש להימנע מלכבד אותה לעלות קודם משום חשש האיסור של הליכה אחורי אשה. ודעת הגרש"ז שבמקום מצוה או שצריך לעשות כן מצד הנימוס אין טעם להחמיר בזמננו, משום שבזמננו שיש נשים רבות ברחובות (אפילו יותר מגברים) אי אפשר להיזהר בזה ע"ש עוד מה שכתב בזה. גם ציץ אליעזר (שם) היקל מטעם אחר, וז"ל: "מה שאין כן בזמן הזה שהמציאות לא כן, אלא האשה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראית אשה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כל כך עתה חשש הרהור בהליכה אחריה כפי אז ועל כן הקיל התה"ד משום ה"ט עכ"פ באשת חבר ובאמו כנ"ל. ומעין האמור מצאתי בלבוש או"ח במנהגים שבסוה"ס בסעיף ל' שכותב לבאר שלכן אין נזהרין עכשיו מלברך שהשמחה במעונו במקום שאנשים ונשים רואין זה את זה, דאפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ דדמין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן ביננו וכיון דדשו דשו עיין שם". עכ"ל הציץ אליעזר. עבודה במקומות שיש נשים לא צנועות והליכה לים מעורב לרפואה עוד כתב בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סי' נו): "אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות. וכן אם צריך לרפואה להיות אצל הים נמי אם סובר שלא יבוא לידי הרהור מותר להיות שם אם אינו מוצא מקום ושעות שאין שם נשים ואם אינו בטוח צ"ע לדינא. וברחובות שבעוה"ר הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שא"א לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור. ומסתבר שברחובות הוא דבר נקל להסיח דעתו משום שטרוד בהליכתו שלא יוזק ולא יזיק אבל בכל אופן א"א לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בה". לגבי מה שכתב היתר ללכת לים במקום רפואה כשאין לו אפשרות אחרת העיר בשו"ת שו"ת יחוה דעת ח"ה סי' סג): "ולכן אפילו כשעושה כן לרפואה, אין מקום להתיר, ובפרט שיוכל למצוא מקום שאין שם תערובת עם נשים, לבלתי היות שם ערוב"... וחלק היחוה דעת על מה שכתב האגרות משה שזה כמו מקרה שאין דרך אחרת שמותר, וכתב היחוה דעת: "אולם יש לחלק, שלא הותר היכא דליכא דרכא אחרינא. אלא כשעובר דרך העברה בעלמא, שאפשר לו שלא להסתכל במכוון בנשים העומדות על הכביסה, אבל ללכת ולהתרחץ בים מעורב שכל פינות שהוא פונה והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב, ואי אפשר להמנע מלהסתכל ולבוא לידי הרהורי עבירה במשך זמן שהותו שם... אבל כאן שהנשים במערומיהן, וכי אפשר אש בנעורת ולא תהבהב? (כמו שאמרו בסנהדרין לז ע"א). וכן נאמר: היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה?... לפיכך יש להמנע מרחיצה בים מעורב שאין בו הפרדה בין אנשים לנשים, בכל אופן, אף לצורך רפואה, אלא ימצא לו מקום נקי מתערובת עם נשים, לצורך רפואתו". אל תהי צדיק הרבה אף שראוי להחמיר בצניעות, אין להגזים בכך. בגמרא (סוטה כא:) מובא שמי שאומר שאם יש אשה שטובעת בנהר אין דרך ארץ להסתכל בה ולהצילה הרי הוא חסיד שוטה והוא ממבלי עולם. ועיין גמ' (סוטה כב:, וברש"י) שיש סוג פרוש צבוע שמקיז דם לכתלים ועושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא. מכאן משמע לכאורה שאין זאת הנהגה נכונה להיתקל בדברים כדי לא לראות נשים. סיפור מעניין מובא במרדכי מסכת עירובין (רמז תקכח) וז"ל: "ועוד רצה רשב"ם לעשות אחרת כי שפל עינים היה ורצה לעלות בקרון אשר סוס ופרד מושכין בו ולא הרגיש איתרחיש ליה ניסא נזדמן אחיו ר"ת שם א"ל אל תהי צדיק הרבה שא מרום עיניך והנה סוס ופרד לקראתך ואמרינן בתוספתא פ"ד דמסכת כלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור ונמנע ולא עלה". עכ"ל. בספר אורו של עולם (עמ' 134) מובא סיפור על הגרש"ז וז"ל: "קיים סיפור ידוע בקרב המשפחה: הרב ראה כיצד בן משפחה חולף על פני אחיינית שלו מבלי לומר לה "שלום". הרב ידע שהבחור עשה זאת מטעמי צניעות, ובכל זאת הלך אחריו וגער בו באין רואה: "אינך אומר לה שלום"?! הלא צריך גם להיות בן אדם". עכ"ל. ערך הצניעות לפעמים דוחה מעט את הדרך ארץ וערך הידידות כתב מרן הראי"ה קוק (מידות הראיה ערך צניעות): "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך-כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים, הי' ראוי להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך-ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה א). הצנוע מכיר, כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה". אגב העידו שמרן הראי"ה קוק לא ראה צורת אשה מימיו (מבחירי צדיקיא לרב זוסמן עמ' קפב, ועמ' קפה). ולא התמקח עם אשה על מחיר כדי לקצר בדיבור (לשלשה באלול אות ב). לעיון נוסף ראה בשולחן ערוך אבן העזר סימן כא, ובספר 'את צנועים חכמה' שהאריך בסוגיות אלו (עמ' שמו-תכט). כל טוב!