אני הייתי בעל כיפה סרוגה נלהב בדרך המזרחי אבל לאט לאט התחלתי להבין שזאת לא הדרך, ראיתי הרבה חובשי כיפות סרוגות שבכלל לא אוכלים במקום כשר, הולכים יד ביד עם בנות ואני לא מדבר על ה30-40% שכבר התגייסו לצבא והשאירו את הכיפה בבית. אני שואל את עצמי האם באמת מצווה אחת של ישוב ארץ ישראל שרק על פי הרמב"ן היא דאורייתא שווה להפסיד הרבה מצוות, שלא נדבר על היראת שמיים הירודה שאין כמעט במזרחי, אני אישית מאמין בדרך של החזון איש שמכיר במדינה אבל התנגד לאופי שלה כי צריכים להלחם ולשנות אבל לא וויתר על מצווה אחת ונלחם מלחמת אש נגד הרוצים לחבל בכרם ה’, לעומת זאת המזרחי נתן את ידו לראשי השילטון לבנות מדינה כופרת והעיקר אצלו זה ארץ ישראל והרבה מהם חושבים שעדיף להיות בארץ ישראל כולה חילונית מאשר להיות עם ישראל בחו"ל. אתם מאמינם שהראי"ה זצ"ל היה שמח שהוא היה יודע מה יצא מהקהילה שלו?

דרך "המזרחי" שאתה תוקף אינה מוגדרת. אינני יודע ממה היית נלהב כאשר חבשת כיפה סרוגה וממה התאכזבת. מכל מקום, בקרב תלמידי הראי"ה קוק, דהיינו אלה שהולכים ממש בדרכו, אחוז עוזבי הדת נמוך מאוד, לפי דעתי נמוך מאשר בחברה החרדית. וזאת בנוסף לכך שמשתדלים ללכת בדרך התורה בשלמות, ללא פשרות ושינויים. אבל בחברה החרדית, מתוך חשש שמא יעזבו את דרך התורה הכללית, יש שהורו לבטל או לעמעם את מצוות ישוב הארץ, ואת החובה להגן על עם ישראל מפני צר, ואת ערך לימודי החול, שאף הם חכמה אלוקית, שתקנו עליה חכמים ברכה, ואת ערך העבודה, שהתורה וחז"ל שבחו כל כך. ואמנם יש מקום לומר שמי שהיה עוזב את דרך התורה והמצוות אם היה מתקשר גם למצוות הללו, מוטב שבינתיים ייבטל מקיומם ובלבד שידבק במסורת אבות. ועל זה נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אבל אם אפשר לקיים את כל המצוות שבתורה, כפי הדרכתו של מרן הרב זצ"ל, הרי זה משובח.