האם מותר לחזן להאריך בתפילה עם ניגונים וכדו' כדי להתפלל בכוונה או שמא יש בכך טורח ציבור?

נכתוב עשרה כללים בעניין טורח ציבור בתפילה: א. האיסור להטריח את הציבור הוא משום כבוד הציבור ונחלקו הפוסקים אם מקורו מהתורה או מדרבנן. לכן צריך להזהר בדבר, ויש בכך משום ואהבת לרעך כמוך. ב. ראוי שש"ץ העובר לפני התיבה יהיה בעל קול נעים וערב על מנת שימשוך את לב הקהל להתפלל בכוונה. ג. המאריך בתפילה ומשמיע את קולו היפה כדי שיכוונו בתפילה, הרי זה משובח, אחרת הרי זה מגונה. ד. חז"ל הקפידו על כך שלא יגרם טורח ציבור, ולכן אין להאריך בתפילה משום טירחא דציבורא. ה. אפילו במקום שרצון הקהל לאריכות, אין להאריך יותר מידי אפילו בשבתות וימים טובים. ו. אין להאריך בניגון באופן שמשבש את מילות התפילה כגון שמפרידים אות מחברתה. ז. אין להאריך בניגון באופן שמקלקל את סיום הברכה, ולא ניתן לענות אמן בזמנה. ח. אין לחזן להאריך בתפילת הלחש כדי שלא להטריח את הציבור הממתין לו. ט. אין להמתין ליחידים (אף לאנשים חשובים) כדי להתחיל חזרת הש"ץ. י. המנהג להמתין לרב אא"כ הוא מאריך מאד והוא מוחל על כבודו. מקורות: א. הנה בעניין ברכות קריאת שמע נאמר בגמ' (ברכות י"ב ע"ב): "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ולמה לא קבעוהו משום טרחא דציבורא", ופירש רש"י (בביאורו לחומש במדבר כג כד): "הן עם כלביא יקום, כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כארי לחטוף מצוות לקרא ק"ש וכו'". כלומר הייתה מחשבה לקבוע את ברכות בלעם כיון שמוזכר שם שבחן של ישראל בזריזות בעשיית מצוות (בהקשר של קימה בבוקר, ראה מהרש"א שם), אבל נמנעו מכך מפני טורח ציבור שיש בקריאת פרשה ארוכה זו. בעל השדי חמד (שו"ת מכתב מחזקיהו סי' ט') הביא מה שכתב מהר"י אלגאזי בספר שלמי צבור דטרחא דציבורא הוי איסור מהתורה, אולם הוא חלק עליו ונקט שאין בדין זה אלא איסור דרבנן. והוסיף שמכל מקום, פשוט שאין לעבור על טירחא דציבורא כיון שיש בכך איסור דרבנן על כל פנים, וכל שכן אם נאמר שמדובר באיסור דאורייתא. ומבואר בחז"ל שטירחא דציבורא הוא משום כבוד הציבור, וז"ל הגמ' (סוטה ל"ט:) "אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור מפני כבוד הצבור" וכן מפורש בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קט"ו) דטרחא דצבורא משום כבוד הציבור הוא. וכיון שמצינו דחז"ל שהקפידא על טרחא דצבורא היא משום כבוד הצבור, הרי בכבוד הצבור בודאי יש בו עיקר מן התורה דאף על כבוד היחיד נצטוינו להקפיד מן התורה משום "ואהבת לרעך כמוך", כמבואר ברמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"ג), וק"ו שיש להקפיד על כבוד הצבור החמור טפי. וצריך לומר שמקור דין זה מהתורה ופרטי הדין המבוארים בש"ס ובפוסקים מדרבנן (ראה מנחת אשר בלק). ב. מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (אור הגנוז סיפורי חסידים עמ’ 204): "פעם נתארח רבי לוי יצחק בעיר רחוקה, וכשבא לבית הכנסת בליל שבת עבר לפני התיבה. כדרכו, היה מוסיף באמצע התפילה כמה מיני קריאות ותנועות שאינן מקובלות והיה מאריך יותר בתפילה. כשסיים תפילתו, ניגש אליו רב העיר ובירכו בברכת שבת ושאל: מפני מה האריך כל כך ולא חשש לטרחא דציבורא? הרי נאמר בגמרא [ברכות לא.]: "כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת". השיב לו ר' יצחק: "כלום יעלה על הדעת לומר שר"ע עם אלפי תלמידיו קיצר בתפילתו כדי לא להטריח את הציבור? הרי כל אחד מהם ודאי ממתין היה ברצון שעות על שעות בגין רבו. אלא שכוונת הגמרא כך היא: כשהיה רבי עקיבא מתפלל עם הציבור באמת, כלומר, כשהיה הציבור מכוון את ליבו בתפילה כמותו, רשאי היה לקצר בתפילה, משום שלא היה צריך להתפלל אלא בשביל עצמו. אבל כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, כלומר אף על פי שהיה מתפלל בקרב עדתו, אלא שהציבור לא היה מכוון את לבו בתפילתו, נמצא שהיה מתפלל יחידי בכוונה, ואילו כל השאר היו מתפללים בלי כוונה, על כרחו היה מאריך בתפילתו, כדי להעלות עמה את תפילתם" אין ספק כי הדרשה של הצדיק במושג "טירחא דציבורא" רחוקה מהפשט הפשוט שלא להטריח את הציבור, אך יחד עם זאת, דברי הרבי מברדיצ'ב מלמדים אותנו כי תפקידו של השליח ציבור הוא להעלות את תפילת הציבור ולהביא אותה לדרגה גבוהה יותר, וזאת על ידי כוונתו הראויה היוצאת מלבו הטהור. גם ברמב"ם (הלכות תענית ד' ד') לאחר שכתב תיאור מפורט של תכונות השליח ציבור, ציין גם שקולו נעים וערב. וכך פסק מרן השו"ע (סי' תקע"ט סע' א') כי על הש"ץ להיות בעל "נעימה וקולו ערב" כדי למשוך את לב הקהל לכוון בתפילה (מ"ב שם סקי"ב). והנה מדרשת חז"ל (פסיקתא דרב כהנא י' ג'): "כבד את ה' מהונך" (משלי ג’ ט’), שאם היה קולך ערב, פרוס את שמע ועבור לפני התיבה", משמע שיש בכך אף כבוד שמיים. ובצורה חריפה יותר כתב רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סי' תשס"ח), וז"ל: "מי שקולו נעים ואין הקב"ה נהנה מקולו ראוי לו שלא בא לעולם ואם הקב"ה נהנה עליו נאמר (שה"ש ב' י"ד) השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה וכתיב (ש"ב כ"ג א') ונעים זמירות ישראל וכתיב (תהלים ג' ה') קולי אל ה' אקרא". וכן מספרים בשמו (אור זרוע ח"ב שבת סי' מ"ב): "ואני שמעתי מפי ר"י החסיד זצ"ל שהי' רב גדול ומובהק לרבים אחד והיה גוער בביהכ"נ שהיו מאריכים בברכות שהי' בדעתו למהר ללימוד ונענש על ככה באותו עולם". ג-ד. עם זאת אנו מוצאים מקורות רבים המורים לקצר בתפילה משום טירחא דציבורא או מתוך חשש שחזן המאריך בתפילתו עושה כן על מנת להתפאר בקולו היפה. הנה הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רט"ו) נשאל בעניין שליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב, אם צריך למחות בו, וז"ל: "דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב כו'. לפיכך, שליח ציבור זה אם שמח ועומד ביראה וכדכתיב (תהלים ב י"א) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' הרי זה משובח. אבל אם מתכוון להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר (ירמיה י"ב ח'): 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה'". ובסוף דבריו הוא כותב שהש"ץ חייב לקצר משום טורח ציבור, וז"ל: "ומכל מקום, כל שהוא מאריך בתפלתו לא טוב עשה שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח צבור. 'ואמר ר’ יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר ועולה". דברי הרשב"א נפסקו להלכה בשו"ע (סי' נ"ג סע' י"א) וז"ל: "ש"צ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה, תבוא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכווין להשמיע קולו, ושמח בקולו, הרי זה מגונה. ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור". ה. המהרש"ל (יש"ש חולין א' נ') הבין מדברי הרשב"א שאף ברצון הקהל אין להאריך יותר מידי, וז"ל: "ויפה כתב שלא להאריך בשום ענין שלא ברצון הקהל אפילו בשבתות וימים טובים, ואף ברצון הקהל – יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציה לה’ ולא מחציה לכם". ודבריו צויינו במ"ב (סי' נ"ג סקל"ו). אולם ראה בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' כ"ח) כי מי שיש לו מנין שלו, והציבור שבא אליו להתפלל יודע שהוא מאריך בתפילתו, רשאי להאריך כיון שבאו על דעת כן. יש לציין שניתן למצוא בתקנות ועד הקהילות של ליטא (שנת שפ”ג-שפ”ה, פנקס המדינה, מהד’ דובנוב, ברלין, תרפ”ה, עמ’ 12, סימן ס”ב) תקנה בעניין מספר הניגונים: "עלה ונגמר בגזירה וחוק אשר שום חזן אל ירבה לשורר בשבת יותר משלושה ניגונים בין הכל בתפילת שחרית ובתפילת מוסף. ובשבת ראש חודש וד’ פרשיות או חתונה שאומרים יוצרות, ובשבת שיש בו מילה ושבת חנוכה הרשות לעשות ארבעה ניגונים ולא יותר. ועל כל פנים לא יעשה לפני קריאת שמע ועל כל פנים לא יעשה שום ניגון ב”ברכו” של שחרית". ו-ז. עוד כתב המ"ב (סי' רפ"א סק"ד) שכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברתה, ובפרט מצוי קלקול זה בסיום הברכה, שלפעמים עונים אמן קודם סיום הברכה וכו'. וראוי לציין בעניין זה את דבריו החריפים של ר' שפטל הורוביץ זצ"ל (שני לוחות הברית, עמוד העבודה, פרק י' ח"ג עמ' י"ט): "ומכל שכן החזנים שהמה שלוחי הקהל יצ”ו שידעו מה יאמרו ויבינו מה ידברו, וכוונתם תהיה על הדברים היוצאים מפיהם ולא על הניגונים כאשר ראיתי שערוריה בעוונותינו הרבים כו' ואין ספק שאריכות בקולות היא אריכות הגלות בעוונותינו הרבים". ח. וראה בשו"ת הר"י מגש (סי' ק"פ) שראוי שהש"ץ לא יאריך בתפילת הלחש שלו, כדי שלא להטריח את הציבור להמתין לו. ט-י. כתב רבנו הרמ"א (סי' קכ"ד ס"ג) בשם שו"ת בנימין זאב: "ואם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתן, אין לש"צ להמתין עליהם אפי' היו חשובי העיר; וכן אם היה מנין בבהכ"נ, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא דאין להמתין אף לאדם חשוב המאריך בתפלתו משום טרחא דצבורא". אמנם המג"א (שם סק"ז) כתב שהמנהג היום להמתין לרב, והדברים הובאו להלכה במ"ב (ס"ק ט"ו). וכך ראוי לנהוג אלא אם כן הרב מאריך מאד והוא מוחל על כבודו. ומכל מקום ראוי לרב ות"ח לא להאריך יותר מדי כפי שראינו לעיל, ומי לנו גדול מר' עקיבא שהעידו עליו חז"ל (ברכות ל"א ע"א) שהיה מתפלל בצבור היה מקצר. וכתב השדי חמד (שו"ת מכתב מחזקיהו סי' ט') שמי שמאריך בתפלה והצבור ממתין לו, מותר לו לרמוז להם באמצע תפלתו שלא ימתינו ויתחילו בחזרת הש"ץ או אף לפסוע לאחוריו, וכ"כ גם המשנה ברורה (סימן ק"ד סק"א). יה"ר שיתקבלו כל תפילותנו לרצון,