שלום כבוד הרב, אני רוצה לשאול איך כבוד הרב מבין את המנגנון שבו העולה לתורה מברך וקורא בלחש ובעל הקורא מקריא בקול בלי ברכה, ראיתי תשובות של פוסקים לאורך הדורות שהתנגדו לכך ובאמת להיגיון קל להבין אותם, וראיתי מספר תשובות שאיך זה יתכן שכך אנו עושים אך לצערי לא הצלחתי להבין את ההגיון מאחוריהם, אשמח לעזרתך הרב

שלום וברכה! אכן המצב הזה הוא מצב שבדיעבד. הדין המקורי הוא שכל עולה קורא בעצמו בקול את הפרשיה שאליה הוא עולה. כך נהגו בזמן המשנה והגמרא, וכך נוהגים התימנים עד היום. אבל ברוב עדות ישראל, כבר בזמן הגאונים והראשונים, התפשט הנוהג שיש קורא בתורה שקורא את הפרשיה בקול, והעולה עומד לידו וקורא יחד איתו בלחש. הסיבה לכך מוסברת ברא"ש (מגילה ג', א), שבדורותינו רבים אינם יודעים לקרוא בתורה בדקדוק ובטעמים כראוי, ואם יעלו לתורה רק את האנשים שיודעים לקרוא אז רוב הציבור לא יזכה בעלייה כלל. במצב כזה יווצרו מריבות, שכן אנשים ידרשו לעלות לתורה ויטענו שהם יודעים לקרוא, בשעה שבאמת אין הם קוראים כראוי. לכן תיקנו את הנוהג הזה, שיש "בעל קורא" שבקי בקריאה והכין את הפרשה והוא קורא בקול, והעולה קורא יחד איתו בלחש. מה המשמעות של המנגנון הזה? נראה שבין הפוסקים יש שתי דרכים להסביר זאת: האפשרות האחת היא שתקנת הקריאה בתורה יש בה שני עניינים: יש דין שהעולה יקרא בתורה, ויש דין שהציבור ישמע את הקריאה. באופן הזה שיש עולה ובעל קורא, כל אחד מהם מקיים חלק מן התקנה: העולה מקיים את עצם הדין של קריאה בתורה ולכן הוא מברך, ובעל הקורא מקיים את הדין של השמעה לציבור. כך נראה בדברי הרא"ש (הנ"ל) והשו"ע (קמ"א, ב), שמקבילים את הנוהג הזה למצב שיש שני קוראים בתורה שקוראים ביחד. דהיינו שיש כאן בעצם שני "בעלי קריאה", כאשר האחד קורא בקול ומשמיע לציבור והשני קורא בלחש לעצמו. אפשרות אחרת היא, שהעולה לתורה הוא זה שמחוייב לקרוא ולהשמיע לציבור, אבל הקורא בתורה מוציא אותו ידי חובה זו מדין "שומע כעונה". כשם שאדם מחוייב לקרוא קריאת שמע ומגילת אסתר וכדומה, אבל אפשר גם לצאת ידי חובה זו בשמיעה מאדם אחר, כך גם העולה, שמחוייב לקרוא בתורה ולהשמיע לציבור, יכול לצאת ידי חובה בכך על ידי הקורא. העולה מברך על המצוה ויוצא בשמיעה, כמו שאדם ששומע מגילה או שופר יכול לברך על המצוה ולצאת בשמיעה מן הקורא או התוקע. כך אומרים למשל הט"ז (קמ"א, ג), הלבוש (קמ"א, ג) והמשנ"ב (קל"ט, יב; ועיין גם בבאור הלכה קמ"א, ב). נפקא מינה בין שתי הדרכים היא לעניין מחלוקת הפוסקים, האם אפשר להעלות לתורה גם מי שאינו יכול לקרוא כלל, כגון שהוא אינו יודע לקרוא עברית, או שהוא סומא (עיין בית יוסף קמ"א, ב, ודרכי משה שם; שו"ע שם; שו"ע קל"ט, ב-ג). על פי הדרך הראשונה, אין אפשרות להעלות אדם כזה, שכן הוא אינו יכול לקיים את תקנת הקריאה כלל, גם לא את הקריאה לעצמו. בעוד שעל פי הדרך השניה, יש מקום להעלות גם אדם כזה, שכן הוא שומע את הקריאה של הקורא ויוצא על ידו, ובכך מתקיים החיוב של קריאת התורה והשמעה לציבור, והעולה יכול לברך על מצוה זו שהוא מקיים בשמיעה.