שלום וברכה, אני ב"ה שומר תורה ומצוות ושומר שבת כמובן כשאני שבת אצל אשתי, הם נוהגים שאחד האחים שלה עושה את הקידוש. אחים שלה לא שומרים שבת ומחללים בפרהסיא (מעשנים וכו). - כרגע מה שאני עושה, זה שבזמן הקידוש כשהם מחזיקים את הכוס, אני אומר בעצמי את כל נוסח הקידוש (בלי כוס). האם זה יוצא ידי חובה? ואם לא מה עליי לעשות?

שלום וברכה, נראה שהדבר הנכון הוא למלא את הכוס שלך לפני הקידוש ולומר בשקט את הקידוש יחד עם המקדש (שהוא מחלל שבת). כך תצא ידי חובה מהקידוש שלך, ויחד עם זה לא אמורה להיות פגיעה ומריבה. אין לומר את נוסח הקידוש ללא כוס. אך יש צדדים להקל לצאת ידי חובת קידוש מהגיס שלך המחלל שבת. לכן אם אתה או אשתך או הילדים תשמעו רק את הקידוש של הגיס המחלל שבת - יש לכם על מה לסמוך, ואתם יוצאים ידי חובה בדיעבד. מקורות והרחבה: יהודי המחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי לכל דבריו (רמב"ם עירובין ב טז). וכתב המשנה ברורה (נה מו) על פי הפרי מגדים שאין מחלל שבת מצטרף למניין. לפי זה כתב האור לציון (ח"ב כ ה) שאין יוצאים ידי חובת קידוש ממחלל שבת בפרהסיא. אמנם למעשה נראה להקל בכך מעיקר הדין מכמה טעמים: א. אם הוא מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול אין דינו כגוי (משנה ברורה שפה ו ואור לציון שם, על פי הגמרא עירובין סט.). במציאות, מי שעושה קידוש כנראה לא יחלל שבת בפני אדם גדול. ב. בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כג) כתב שהכופר בשבת דינו כגוי משום שהוא כופר בבריאה ובבורא, ואילו אותם אנשים בזמנינו מודים בבורא, שהרי מתפללים ועושים קידוש. וכן כתבו פוסקים נוספים (עי' יביע אומר ח"א יו"ד יא). ג. כתבו כמה וכמה פוסקים שדין החילונים בזמננו כדין תינוקות שנשבו (עי' בנין ציון שם, יביע אומר שם, שו"ת מנחת אשר ח"א י). ד. דעת האגרות משה (ח"א כג) שניתן לצרף מחלל שבת למניין, שהרי המקור שממנו למדו מניין של עשרה אנשים הוא מהמרגלים שהיו גרועים ממחללי שבת. לדברי האגרות משה הנ"ל נראה שיוצאים ידי חובת קידוש ממחלל שבת (וכך גם נראה מדברי האור לציון שם, שלדעת האגרות משה יוצאים ידי חובת קידוש הנאמר על ידי מחלל שבת). וראה בספר הצבא כהלכה (עמ' תלא) שהביא מכתב ממרן הגר"א שפירא זצ"ל, שדן לגבי צירוף מי שאינו שומר תורה ומצוות למניין, והביא הגר"א שפירא את עיקרי הדברים הנ"ל, והוסיף: "ואדרבה, יתכן שבמעשים כגון אלו נוכל לקרב את ליבם לאמונה חזקה ולקרבם לתורה, ובפרט כשרוצה להצטרף ולהתפלל במניין... ועלינו לקרב ולא לרחק, לאהוב את הבריות ועל ידי כך לקרבן לתורה". והביא שבזמן החפץ חיים היו יהודים מחללי שבת בפרהסיא שבשעת גזירה עזבו את רכושם ולא המירו דתם, ואמר עליהם החפץ חיים שבני ישראל קדושים הם, ועל יהודים כאלו שלא המירו דתם לא נאמר עליהם שהם כעובדי עבודה זרה. הגר"א נבנצל שליט"א העיר (שם) על דברי הגר"א שפירא שכל זה שייך במי שעקרונית מאמין במציאות הבורא ובתורה מן השמיים. אבל מי שבמוצהר כופר רח"ל במציאות הבורא או בתפילה אליו גם אם הוא תינוק שנשבה אין לו שייכות לתפילה, ע"ש. מסתבר שהגר"א שפירא יסכים להערת הגר"א נבנצל, אך במציאות בדרך כלל מי שמקדש ומצטרף למניין מאמין במציאות הבורא.