חזרתי בתשובה לפני כשנתיים. שנה שעברה בתשעה באב לא הרגשתי צער על חורבן הבית, מתוך שאין ביכולתי לצייר או לתאר את גודל ההפסד של עם ישראל, וזה הפריע לי מאוד. במהלך השנה הזו אספתי עוד קצת מידע ועדיין הצער שאני חש אינו תואם את גודל האובדן (אינטואיטיבית). איך אני יכול לגרום לעצמי להצטער בתחושה אמיתית תוך הרגשת האובדן של ביהמ"ק, מה יכול לתאר את גודל ההפסד?

בית המקדש הוא מקום השראת השכינה בישראל. כאשר בית המקדש היה בנוי הכרת ד' היתה בהירה. הבא אל בית המקדש הרגיש שהוא עומד לפני ד'. זה לא היה רגש מהסוג של הרגשות שאנו מכירים. זו היתה השראה רוחנית כעין נבואה. וההתרוממות הרוחנית שהוא שהוא יתרומם פעלה עליו לאורך זמן רב. האמונה של ישראל בזמן המקדש היתה בעוצמה אחרת לגמרי. הגאון מוילנא אומר שהמצב של עם ישראל בגלות הוא כמו שמתאר הנביא "עצמות יבשות" כמו מוות והגוף כבר לא קיים רק עצמות יבשות בלבד. ומוסיף הגר"א מצב זה היה בדורות הראשונים של הגלות. אך כעת בדורות האחרונים גם העצמות אינם ונשאר רק עפר. זה מצב עם ישראל בגלות. לעומת זאת, בזמן המקדש היה הגוף שלם מלא חיים. ואנו מתפללים לד' התנערי מעפר קומי. הווה אומר חסרון בית המקדש אינו חסרון של איזה תוספת שאפשר להסתדר בלעדיה. אלא בלעדי בית המקדש הכל חסר, החיים אינם חיים ביחס למה שהיה בזמן המקדש. זה מקצת ממה שיש לומר על חורבן הבית. ואנו תפילה לרבש"ע אלקי ישראל שיגאלינו גאולה שלמה בקרוב שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.