כשמגיעים לישוב חדש בארץ ישראל, למקום עבודה זרה שחרב, או שרואים את הר הבית בחורבנו האם צריך לברך את הברכות המיוחדות למקרים אלו? שהרי בהלכה הכתובה פשוט שצריך, אך בציבור אף אחד אינו נוהג כך, כולל רבנים (מדוע?) וכיצד יש לנהוג? האם כל כנסיה חרבה היא בגדר של עבודה זרה לעניין זה? או שיש חילוק בין הזרמים השונים בנצרות בהקשר זה, ואם כן מה עושים אם לא יודעים לאיזה זרם השתייכה כנסיה זו?

על ישוב חדש צריכים לברך "מציב גבול אלמנה", ונהוג לברך בבית הכנסת. ועייני בפניני הלכה ח"ג עמודים 67-70. הרואה את מקום המקדש אומר: "בית מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה", וקורע (שו"ע או"ח תקס, ב). ועייני בפניני הלכה סוף חלק א', במהדורה האחרונה, שם כתבתי כן, ובארתי שלענ"ד גם הרצי"ה קוק זצ"ל היה אומר לכך היום, אחר חילולי ה' הנוראים שנעשו שם. על מקום שנעקרה ממנו ע"ז צריך לברך, כמבואר בשו"ע או"ח רכד, ב. אמנם נכון שאיני זוכר מקום שמברכים עליו. ואולי כיוון שעבר כל כך הרבה זמן מעת עקירתה, כבר נשכחה, ואין ניכר שנעקרה. לגבי מסגדים, יש ספק אם מברכים, ובעל החוות יאיר כתב במקור חיים שאין מברכים, הואיל ואין בהם פסלים. ונדמה לי שכך הדין גם לגבי כנסיה בלא פסלים. ויתכן שכן הדין גם לגבי כנסיות של קתולים, כאשר עניין הפסלים שם הוא רק משום מנהג אבותיהם, אבל אמונתם מופשטת יותר. וכן נראה לי למעשה, וכמו שמקילים לעשות עימם משא ומתן על פי דעת בעלי התוספות, וכן נהגו באשכנז. וספק ברכות להקל. אבל אם היה מקום שידוע בוודאות שסגדו שם לפסל, וידוע שנעקרה ממנו ע"ז, היה ראוי לברך. וצריך לעורר לכך את מדריכי הטיולים שימצאו מקום שעליו יוכלו הכל לברך, כדי שלא תשתכח ברכה זו מישראל.