שלום לרב, א. מה ההגדרה של "חרש" ו"אלם" התלמודיים , כמו בימינו? ב. בגמ’ ב"ק יש 2 הגדות - "הזיקו מצוי", "ודרכו להזיק", לא מבין את ההבדל ביניהם. ישר כוח , תודה רבה

שלום וברכה א.הגדרת "חרש": במשנה תרומות (א,ב) נאמר: "חרש שדברו בו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר". חרש מסוג זה מושווה לשוטה וקטן כיון שבשל חרשותו לא יכול לתקשר עם הסובבים אותו ונמצא שמעולם לא רכש דעת. יש סוג נוסף של חרש - חרש המדבר ואינו שומע, כלומר שהיה פיקח מתחילתו ואח"כ התחרש. חרש זה מוגדר כבר דעת, ואף חייב בכל המצוות למעט אלו שתלויות בשמיעה. בימינו, עם ההתפתחות בטיפול בחרשים, כך שאף חירשים מלידה שיכולים לתקשר עם הסביבה, נחלקו הפוסקים: יש המגדירים חרש כזה כ"חרש המדבר ואינו שומע", כיון שהוא יכול לתקשר עם הסביבה ולקנות דעת, ולדעתם חרש זה מחויב במצוות, ויש שאומרים שחרש מלידה פטור בממצוות בכל אופן, אף אם קנה דעת. הגדרת "אילם": אילם נחשב כבר דעת (כיון שיכול לקנות דעת). במקרים מסוימים יש לבדוק האם אילמותו נובעת מנזק מוחי יסודי יותר. להרחבה: עיין אנציקלופדיה הלכתית רפואית בערך "חרש" ואלם". ב. היחס בין "דרכן להזיק" ו"הזיקן מצוי" הגמרא משתמשת בביטויי דרכן להזיק כמכנה משותף לכלל המזיקים שטבעם להזיק, בכלל האופנים, לעומת זאת הביטוי היזקן מצוי מכוון למזיק שהזיקו מצוי בתדירות מאוד גבוהה, כמו רגל ביחס לשן, (דף ד עא) שכל בהמה המהלכת מזיקה את המצוי בדרכה, לעומת שן שמזיקה רק את מה שמחליטה הבהמה לאכול. בברכה הרב אשר עגם.