האם ראוי להחמיר ולא לקנות מוצרים שנמכרו במכירת חמץ, או שאין בכך עניין?

נראה לי ששאלה זו צריכה להישקל בשיקול רחב, באופן מערכתי. צריך לזכור כי הזמנים השתנו והיכולות הכלכליות גדלו. היתר המכירה בשעתו נבע מקשיי החיים והמצב הכלכלי הקשה. ומותר ואף חובה עלינו לבחון מחדש עד כמה ראוי להמשיך להשתמש בהיתר זה בהרחבה. היתר מכירת חמץ גורם לכך שבעלי מפעלים מייצרים לפני פסח כמויות גדולות של חמץ על מנת למכור אותם אחרי הפסח, ובעלי החנויות רוכשים לפני החג כמויות גדולות בשביל אותה מטרה. בלי היתר מכירת חמץ, בעלי המפעלים היו מצמצמים את הייצור לקראת הפסח באופן שלא היה נשאר ברשותם חמץ - וכך גם בעלי החנויות, כמו שעושים בכל בית. כבר היה כאן בבית אל, שבעל חנות המכולת במשך כמה וכמה שנים לא השאיר חמץ גמור בחנות אלא גמר את כולו עוד לפני הפסח. על כן, כמו המחאות החברתיות שהתעוררו תחילה מהציבור, כך גם בעניין מצווה גדולה זו. ככל ששומרי המצוות ימנעו לקנות חמץ שנמכר במכירת חמץ, כך המפעלים יצמצמו את הייצור וישתמשו בהיתר הדחוק של מכירת חמץ בפחות מוצרים. אין צורך להרחיב בהסבר שהיתר מכירת חמץ הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה, זוהי הערמה דחוקה שצריך להשתמש בה רק בשעת הדחק. מה גם, שגם אם נניח שהמכירה היא כדת וכדין- השמירה על החמץ מוטלת על בעלי החנויות או עובדיהם, הם האחראים וממילא הם עוברים בבל יראה; כך שברור לגמרי שצריך לצמצם את השימוש בהיתר מכירת חמץ כמה שיותר. נראה לי שאם ועדי הכשרות השונים היו ביחד מקיימים דיונים מול בעלי המפעלים הגדולים המייצרים חמץ, היה אפשר לצמצם מאוד את הבעיה ולהגיע לתוצאת טובות. כך היינו מקיימים בהידור ציבורי את מצוות ביעור חמץ בפסח עם כל התוצאות הברוכות מקיום מצווה גדולה זו בהידור. (הערת המערכת (התש"פ): בעקבות נגיף הקורונה, שאלנו את הרב האם השנה יש דין מיוחד. הרב השיב שאכן השנה בגלל המצב המיוחד יש אפשרות להקל).