באמונה היהודית לאדם יש נשמה. מידותיו ואופיו מגיעות מנשמתו והגוף הוא רק כלי. עם זאת המדע מצליח "לסגור" על אזורים מסוימים במוח כאחראיים על מידות כאלו ואחרות, למשל נטייה לכעס, לקנאה וכו’. במידה ובעתיד יצליח המדע להשפיע על המוח ולגרום לאדם לשנות את מידותיו, נראה קשר הדוק בין ה"נשמה" לבין המוח עד כדי חוסר אפשרות להבדיל ביניהם. האם עדיין יהיה ניתן לומר שלאדם יש נשמה החיצונית לגופו שהיא חלק אלוה ממעל? אם לא, מהי החלוקה בין הדברים עליהם אחראי המוח ובין הדברים המצויים בנשמת האדם? מקרה פשוט יותר: אדם נוטה לכעס אך במשך עשרות שנים לקח תרופה שתדכא את האזור במוח שלו שאחראי לכעס וכך היום שלו רגוע יותר ואף אחד לא יודע שהאדם היה כעסן בטבעו. האם בתכונת נשמתו הוא עדיין כעסן? או שהתרופה שינתה גם את נשמתו?

שלום רב לבושי הנשמה וביטוי הנשמה אינם רק במידות שבהם אדם מלובש. הנשמה מחברת אותנו לשורש ומקור החיים. ממעיין חיים זה יש המון הופעות חיים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים. האדם לעולם לא יצליח בתרופות ואמצעים חיצונים למנוע את שפע המעיין שממנו יוצאים ויונקים החיים, האדם יוכל להשפיע על החיים הממשיים כאן בעולם העשייה. האחריות של האדם תמיד תשאר כדבר המרכזי. האדם בבחירתו יכול להחליט אלו תכונות הינם תכונות שלעת עתה הוא נותן לדברים חיצוניים לפעול בו, אולם תמיד נשאר לאדם תחומי אחריות רבים ומגוונים עשרת מונים ממה שיכולות תרופות חיצוניות לגרור. כל טוב