ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- חנוכה בראי דורנו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הנהגתו של מתתיהו
אנחנו בימי החנוכה, וצריך להתבונן במאורעות ימי החנוכה של אז כדי ללמוד מהם לימינו. האומה היוונית מתפשטת ושולטת באזור המזרח התיכון. יש לה תרבות מושכת ומעניינת, של יופי וספורט, דרמה, ספרות ושירה והיוונים הופכים אותה לאמונה. הם מאמינים שזו דרך החיים הטובה ביותר ולוחצים על העמים שתחת שליטתם לקבל את תרבותם, ובין השאר לוחצים גם על עם ישראל. ואכן יש אנשים בעם ישראל שאינם עומדים בפיתוי ונמשכים אחרי התרבות הזאת, אולי אפילו רוב העם, ויש כאלה שמתנגדים לתרבות הזאת ורוצים לשמור על ערכי עם ישראל ועל האמונה, ונוצרים מאבקים קשים בתוך העם. הלחץ על עם ישראל הולך וגובר, גזירות נגזרות לבטל את השבת, המילה ובעצם לבטל כל ערך יהודי. כבר יש יהודים השותפים להשקפת העולם היוונית שצריך לעזוב את היהדות, להפסיק לחיות שונים, להפסיק את המאבקים ולהיות שותפים בתרבות העולמית. הם רוצים לאמץ את התרבות היוונית ולהיות ככל העמים, כך טוענים רבים בעם, והמיעוט הנאמן לתורה נתון בלחץ גדול מאוד. ואז, קם אדם לא צעיר, ומכריז מרד. מרד בגזירות, מרד בכפייה של הדת היוונית. בהתחלה מצטרפים אל המרד בודדים, לא מאמינים בכלל בסיכוי המרד להצליח. אחרים כועסים על המרד וחושבים שהוא יביא על עם ישראל סכנת כלייה, אך מתתיהו נאמן לדרכו. לאט לאט הוא צובר הצלחות ומתקבצים סביבו אנשים. בזכות היחיד שהרים את דגל האמונה וקרא למרד, בסופו של דבר המכבים מנצחים את היוונים. הכול בזכות אדם אחד. כמובן שדבר כזה צריך לבוא מתוך אמונה עצומה שמדליקה את כל הסובבים - הכול התחיל מאדם אחד וממשפחה אחת.
מי הראוי להנהגה?
זה המקום שבו עלינו לדון, מי ראוי להיות מנהיג. חז"ל בתוספתא בברכות (ד, טז) דנו בשאלה הזו:
מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע: אלעזר בן מתיא וחנניא בן כינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני והיו עסוקין במה ששנה להם רבי טרפון. אמר להן רבי עקיבא: מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר. הוסיפו הן מעצמן: "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, להם לבדם נתנה הארץ" (איוב טו, יח-יט). אמר להם: וכי נותנין שכר על העבירה? אמרו לו: אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה שנאמר: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג [את אחינו]" (בראשית לז, כו).
רבי עקיבא אומר שיהודה זכה למלכות מפני שהוא הודה במעשה תמר וארבעת הזקנים הוסיפו הוכחה לדבריו מפסוק שאומר שהארץ, כלומר ההנהגה, ניתנת למי שהגיד ולא כיחד - למי שמודה. ויש לשאול: למה ההודאה במעשה תמר היא סיבה לזכות למלכות? נכון שההודאה הייתה מעשה יפה וגדול מצידו של יהודה, אבל למה בגלל זה הוא זוכה למלכות? לכאורה, יהודה השפיל את עצמו, עכשיו כולם יודעים שהוא נכשל ודווקא בגלל הכישלון הזה אולי ראוי שהוא לא ינהיג. נראה, שהפירוש הוא כך. מלך הוא אדם היודע לשלוט בכוחות שלו, יודע לשלוט על הכבוד ולא הכבוד שולט עליו. כשצריך לוותר על הכבוד מפני האמת הוא עושה את זה, וזה מה שעשה יהודה. יהודה הודה ולא בוש, זה לא היה קל , יהודה הוא איש מאוד נכבד וההודאה הזאת ביזתה אותו, הוא בעצמו אמר: "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (בראשית לח, כג); אבל כשצריך להודות, כשיהודה מגלה שהוא טועה, הוא מודה. הוא שלט על הכבוד, ומי ששולט על הכבוד הוא מלך. מלך הוא זה שעושה את הנכון והצודק, גם אם בעקבות כך הוא ירד ממעמדו ומכבודו. לכן יהודה זוכה למלכות, כח של שליטה הוא כח של מלכות.
שואל אותם רבי עקיבא: והרי יהודה היה מוכרח להודות, לא בגלל זה הוא זכה למלכות. ולכן הוא אומר שיש סיבה אחרת שבגללה יהודה זכה למלכות, מפני שיהודה חשב גם על הזולת. יהודה גילה אחריות ציבורית, וזה ביטוי להנהגה שצריכה להיות למלך. מלך צריך להיות עירני לעם, לשמור ולהציל את כל העם. יהודה הוא היחיד מהאחים שאמר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (שם לז, כו), הוא זה שהציל את כל האחים מהעונש, מהמיתה. אפשר לפרש אחרת את הכוונה שיהודה הציל את יוסף ממיתה בבור. אך גם דעה זו דוחה רבי עקיבא:
אמר להן: דיה להצלה שתכפר על המכירה, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני הענוה שנאמר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער" (בראשית מד, לג). אף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה, שנאמר: "פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו" (שמואל א ט, ה), שקל עבדו בו... אמר להם: ולא ערב הוא? וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו.
גם האחריות ההדדית היא לא סיבה מספיק טובה כדי לזכות בהנהגה שהרי האחים לא היו נקיים כי מכרו את יוסף. אלא גם יהודה וגם שאול זכו למלכות בזכות הענווה שהייתה בהם. ענווה היא תכונה המתאימה למלך. במבט ראשון, זה לא נראה כך. מלך צריך לעמוד במרכז, להתנשא על כולם, אם מלך מבטל את עצמו איך הוא יוכל למלוך? אבל חכמים אומרים שדווקא ענווה היא תכונה המתאימה למלכות. אדם עניו שולט על כל המידות שלו, כבודו לא חשוב לו והוא לא עוסק בו, הוא רק חושב איך אפשר לעשות טוב. עניו לא מתייחס למעמד שלו, לרושם, לאיך יסתכלו עליו ומה יגידו, העיסוק בעצמו לא מעניין אותו, מעניין אותו מה הייעוד שלו, מה השליחות שלו בעולם. זה העניו. הוא עצמו בטל לגמרי, הוא מוכן לעשות כל מה שצריך ונכון לעשות - זה מלך. מלך צריך להיות זה שהעצמיות הפרטית שלו לא מעניינת אותו בכלל. מלך צריך להתעסק אך ורק במה שהעם צריך ולא בעצמו, רק מי שהוא בעל ענווה יכול לזכות למלכות ובלי התנאי הבסיסי הזה אי אפשר לזכות למלכות. יהודה עניו, ולכן יהודה זוכה למלכות. אמנם הגמרא דוחה את הראייה משם ואומרת שהיא לא הכרחית כי יהודה היה ערב על הנער, הוא קיבל על עצמו את האחריות על בנימין, ולכן הוא היה מוכרח לקבל על עצמו לשבת במקום הנער. אבל העיקרון נשאר בעינו. מי שמודה ומוכן לבזות את עצמו, מי שדואג להצלת אחרים, מי שעניו, הוא זה שראוי למלכות. אך מכיוון שדחו את הראייה מכאן, מביאה התוספתא הסבר נוסף:
אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? אמרו להם למדנו רבנו: אמר להם מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא. שכשעלו שבטים ועמדו על הים, זה אומר: אני יורד, וזה אומר: אני יורד, קפץ שבטו של יהודה וירד בתחילה וקדש שמו של הקב"ה ועל אותה שעה הוא אומר: "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש" וגו' (תהלים סט, ב), וכן הוא אומר: "בצאת ישראל ממצרים וגו' היתה יהודה לקדשו" וגו' (שם קיד, א-ב), יהודה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים ולפיכך ישראל ממשלותיו.
מסקנת התוספתא היא שמסירות הנפש על עם ישראל היא שמראה מי ראוי למלוכה. נחשון בן עמינדב משבט יהודה קפץ ראשון לים, לכן הוא ראוי למלכות. כלומר התכונות שעושות את האדם ראוי למלכות הן: ענווה, הצלת הזולת, נחישות, העזה והליכה בראש ומסירות הנפש למען כולם. במסכת סוטה (לו, ב) נאמר: "יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא". אצל יוסף רוב אותיות שם ה' נמצאות, אבל אצל יהודה כל האותיות נמצאות, צריך רק להוריד את האות ד' ונשאר שם הויה. כי יהודה קידש שם שמים בגלוי. הגמרא שם מבררת מתי יהודה קידש שם שמים בגלוי, וכותבת כמו התוספתא, ששבט יהודה קידשו שם שמים על הים. אך לפני כן, בדף י' (ע"ב) הגמרא אומרת שקידוש ה' של יהודה ברבים היה בכך שהוא הודה במעשה תמר. כולם שמעו, לכולם נודעה ההודעה שלו והיה בכך קידוש ה'. איזה קידוש ה' יש בזה, הרי עד עכשיו אף אחד לא ידע מהסיפור ועכשיו כולם יודעים שיהודה נכשל במעשה כל כך מבייש. נתאר לעצמנו שיהודה מפרסם בכל התקשורת שכל מה שהיה עם תמר זה הוא... כל העולם יאמר שזה היה חילול ה' נורא: יהודה? איך יכול להיות דבר כזה? והגמרא אומרת שזה קידוש ה'. אדם המוכן להתבזות כך ולהודות - זה קידוש ה'. הצד הלא יפה במעשה שהוא עשה, בטל כלפי הגודל של ההודאה שלו. יהודה זכה, וכל אותיות שם שמים נמצאות בשמו, מפני שכל כולו בטל כלפי ה'. שתי גמרות עם שני טעמים שונים, והמהרש"א כותב (בדף י' שם) ששני הטעמים נכונים, גם הקידוש ה' הראשון וגם השני, שניהם גרמו שיהודה זוכה למלכות. זו ההגדרה של מנהיג, של מלך.
גם יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה למלכות למרות שהמעשה שעשה לא היה מפורסם, ולכן בשמו לא גלוי שם השם כולו. גם הוא זוכה למלכות מאותו הטעם, כי יוסף מושל בכוחותיו, מנצח את יצרו. זה לא קל, קשה לעמוד בפיתוי, אשת פוטיפר מפתה אותו, "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם" (בראשית לט, י) ובכל זאת יוסף מושל בכוחותיו ועומד בפיתוי, אדם כזה ראוי גם להנהיג את הסביבה שלו, הוא יכול לזכות להנהגה שלמה והוא נהיה מושל בכל ארץ מצרים. מלך יודע למשול בכוחותיו, "איזהו גבור הכובש את יצרו" (אבות ד, א), זאת הממשלה העיקרית, ואדם כזה יכול להיות מלך, מלך שלא נגרר אחרי יצריו ולא מטה את האומה אל הנטיות האישיות שלו.
יפיותו של יפת באוהלי שם
אנחנו חוזרים אל מתתיהו. מנהיג יחיד שגרר את כל העם אחריו לניצחון על היוונים, ואת הניצחון הזה אנחנו חוגגים מאז ועד היום. צריך להסביר את זה, מה יש היום לחגוג ניצחון אחרי שהבית חרב? לחגוג בכל התקופה שעם ישראל ישב בארץ ישראל והיה חופשי מעול זרים, וממשיך את המלכות שזכה לה על ידי הניצחון על היוונים - ניחא. אבל היום כשהבית חרב, ובתקופה שהיינו בגלות, מה הטעם לחגוג את העובדה שפעם ניצחנו את היוונים? איזה מין חגיגה זאת במשך כל תקופת הגלות? אלא, שהניצחון על היוונים נמשך עד היום. המאבק לא היה רק פיזי, הוא היה גם רוחני, המאבק היה בין השקפות עולם, ובמאבק הזה ניצחנו. ניצחון אמיתי הוא שהופכים את האויב לאוהב, כי אם רק מדכאים אותו הוא ממשיך ומנסה שוב לנצח. באופן רוחני, במאבק שבינינו לבין היוונים ניצחנו, ובמידה מסוימת שנינו להם את השקפת העולם. ונסביר, השקפת עולם שהיופי הוא העיקר, תרבות הגוף, היצרים, התאוות, הבילויים והחוויות השטחיות - זוהי התרבות היוונית שבה נלחמנו ואותה ביטלנו. אך ליופי יש ערך. כשמצרפים את היופי לקדושה והוא משמש אותה, היופי חשוב מאוד. גם לבריאות הגוף יש ערך גדול, אם הוא גוף לנשמה בריאה, גדולה ואלוקית. גם ספרות, שירה ודרמה אלו כלים נפלאים לגילויי אורות אלוקיים עליונים. אם הם משמשים כמטרה הם שליליים ביותר, אם הם גורמים לשכחת הערכים הרוחניים הפנימיים צריך ללחום בהם בכל תוקף, אבל דרך המלחמה צריכה להיות לא על ידי ביטול מוחלט, אלא להפוך אותם מהמטרה לאמצעי. וכך באמת קרה, עם ישראל במאבק עם תרבות יוון השתמש בפיתוחי הכוחות שהיוונים גילו. חכמים אמרו שאסור לכתוב ספרים בשום לשון אחרת, חוץ מהלשון היוונית (מגילה ח, ב). "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט, כז), דבריו של יפת יהיו באהלי שם (מגילה ט, ב), אפשר להכניס את היופי הזה, שישכון באהלי שם. צריך לגייר את התרבות הזאת ולהפוך אותה לחלק תורם, אחרי שמגיירים אותה, ומנקים אותה מהאליליות וההפרזה, ומתמקדים בנקודה הפנימית ומכניסים אותה אל הקודש - היא חיובית. ולכן את הניצחון הזה אנחנו חוגגים עד היום. בחנוכה זכינו להוסיף עוד כלים, עוד לבוש להופעה הרוחנית שלנו.
כך בכל מלחמת תרבות שנלחמנו מאז ועד היום. עניינה של המלחמה היא לקלף את הקליפות הרעות והמקולקלות של התכנים שבהם אנחנו נפגשים, ולהשאיר רק את הנקודה החיובית ובה להשתמש. לצאת ברכוש גדול מכל מאבק ומכל מלחמה. זה עניינם של המלחמות. עניינם של המלחמות בין העמים הוא בירור התרבויות, ועניינה של מלחמה של ישראל עם אומות העולם פירושה בירור דרכם של ישראל והעמקת הדרך, והמשמעות של ניצחון היא לקחת את חרבו של האויב ולנצח אותו איתה. כך גם היום. עניינם של המאבקים הרוחניים שבהם אנו נמצאים היום הוא לראות את התכנים החיוביים שאנו נפגשים בהם, לברר אותם ולקחת את הצד הטוב שבהם. גם היום אנחנו נמצאים במאבק גדול כנגד העמים, גם היום בתוך עם ישראל יש הרבה אנשים שחושבים שצריך להפסיק עם המאבקים, להפסיק את ההבדלה שיש בין עם ישראל לכל העמים, להפסיק עם השקפות העולם הישנות ולעבור לחיים חדשים, עם עתיד גדול, "מזרח תיכון חדש". השאיפה הזאת כמובן גוררת טשטוש וביטול של כל דבר המייחד אותנו ומבדיל אותנו מהעמים. אך כבר עברנו פעם אחת מאבק כזה, אנחנו כבר יודעים שאפשר לנצח במאבקים כאלה - זוהי הסיבה שחוגגים את חנוכה. לפעמים יש תחושה שאין לנו אפשרות להתמודד. אנו מיעוט, עם בודד בין העמים, ולפעמים עם כל גודל האמונה נכנסת מחשבה של חולשה ויאוש: איך בסופו של דבר ננצח, איך נגיע לכך שכל עם ישראל יחזור לעצמו ולאמונתו, כל כך משתדלים ומתאמצים, וההתקדמות כל כך איטית. יש כאלה שבכלל לא רואים את ההתקדמות, חושבים שאנחנו בכלל הולכים אחורה. באים ימי החנוכה ומעודדים אותנו. כבר היה מאבק כזה, מאבק לא פחות קשה מהמאבק היום, והיחידים ניצחו בו. היחידים שהצדק היה איתם החזירו את כל עם ישראל אל עצמו ואל אמונתו.
כמו שהיה בימים ההם אנחנו מקווים שיהיה בימים האלה. הפעם יותר בגדלות מפני שאנו כבר אחרי גלות ארוכה.
"על ניסך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת" (תפילת שמונה עשרה), אומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שהנסים הם עימנו, אנחנו שותפים בהם, יש השתדלות. אך יש נפלאות שהם מעל הטבע, זה מה שהיה בחנוכה, נס פך השמן. אנחנו נמצאים בתקופה בה יש ניסים, הם אמנם לא ממש גלויים, אך מי שמתבונן רואה אותם. מי שרואה את כל הנסיונות לפגוע בנו, כמה מעט מתוך כל הנסיונות מצליחים - אנחנו מצטערים וכואבים בכל פעם שהאויב מצליח - אבל מתרחשים הרבה אירועים שממש מראים את יד ה'. כל כך הרבה פעמים ניצלים עד שאי אפשר לומר שזה מקרה. רואים את יד ה' הנסתרת המובילה את כל המהלכים. ריבונו של עולם עושה את זה כדי שנראה את יד ה' הטובה עלינו, ומצד שני הוא גם קצת מכאיב לנו כדי שנתעורר, ייסורים ממרקים, אבל הפרופורציות בין הייסורים לניסים מראים בבירור שזה נס. ההצלחה שלנו להתקדם בארץ ישראל למרות כל המדינות מסביב הצרות עלינו ונלחמות בנו - היא הצלחה על טבעית. הקיום של עם ישראל בארצו מאז קום המדינה הוא על טבעי. המון טובה ראינו, וגם ייסורים. גם בימי המלחמה עם היוונים היו נפגעים, היו ייסורים, אבל ראו את ההצלחות, ראו את טוב ה'. גם אנחנו צריכים לראות את טוב ה', להיות מלאים באמונה ובביטחון שריבונו של עולם ימשיך להוביל אותנו בדרך גאולתנו, וכאז כן היום אנחנו מתפללים שנזכה בעזרת ה' לישועה ולגאולה שלמה, לבניין בית המקדש, להדלקת נרות במקדש ולקיום כל המצוות במהרה בימינו, אמן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
