בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • הררי עוז
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הראל עוז

undefined
16 דק' קריאה
המלקקים
מה פסול נמצא במי שכרע על ברכיו לשתות? ישנם במפרשים מספר הסברים.
רש"י:
"כל אשר ילוק בלשונו וגו' וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות" - תציג אותו לבד חוץ מסיעתך, כי הם לא ילכו עמך שכך הם למודים לכרוע לפני עבודת גלולים .

וכן ברד"ק ובמצודת דוד:
בחר במלקקים ומאס בכורעים לפי שהכורעים הורגלו לכרוע להע"ג ולא כן המלקקים.

לרלב"ג הסבר אחר.
והנה לזאת הסבה גם כן לא רצה השם שישארו עמו זולתי המלקקים בידם אל פיהם כי זה מורה על חריצות וגבורה, ואולם אשר כרעו על ברכיהם לשתות הם עצלים ורצה שישובו להם.

המטרה במעמד זה היתה לדעת רלב"ג לבחון מי אלו מישראל, שקיימת בהם יכולת של שליטה עצמית וגבורה. אותם, שהסתערו על המים הם אלו שחסרים יכולת שליטה עצמית. אנשים בעלי אופי חלש אינם ראויים לצאת למלחמה. היציבים יותר, שלא כרעו אל המים לשתות, אלא ריסנו את עצמם ושתו בצורה היותר מאומצת, הם האנשים בעלי החוסן הפנימי, שיכולים להתמודד במצבי הלחץ ולכן בחר בהם גדעון.
רב המפרשים, כאמור, הולכים בעקבות מדרש חז"ל, המסביר שמי שהיה רגיל לכרוע, דהיינו לבעל, כרע גם אל המים ומי שהיה נזהר שלא לכרוע, לא כרע. המלקקים הם אותם בודדים שנגע עבודה זרה לבעל לא פשה בהם, וברור לדעה זו מדוע הם היו אלו שנבחרו לעשות את מעשה הישועה.

המדרש מרחיב יותר:
א"ל הקב"ה "עוד העם רב הורד אותם אל המים", אותם שכרעו על ברכיהם מיד לשתות, רוצה ולא רוצה 1 , היה משתחווה לאלילים. דורו של גדעון היה משתחווה לבבואה , אמר לו הקדוש ברוך הוא בשלש מאות איש המלקקים אושיע את ישראל ועליהם הוא אומר, והשארתי בישראל שבעת אלפים, ועליהם הוא אומר "והיה שארית יעקב בגוים כטל מאת ד' כרביבים עלי עשב..." 2

חז"ל מסבירים מדוע אלו שנזהרו מלכרוע היו צדיקים יותר. על פי המדרש המלקקים נזהרו מלהסתכל במים, כדי שלא לראות את השתקפות פניהם. בדברי המדרש, שהגדיר את דורו של גדעון כדור ש"היו עובדים לבבואה " ישנו אולי הסבר מהותי לענין העבודה זרה בדורו.
מהי בבואה?
השתקפות של דמות האדם במים.
מלשון המדרש משתמע, שדורו של גדעון היה תופש את עצם ענין ההשתקפות במים ככח רוחני על-טבעי. אפשר שהדבר מבטא חרדה מדברים המשתקפים במים כאילו היו כוחות רוחניים על-טבעיים. יתכן מאד שיש כאן ענין נוסף. ההשתקפות במים אינה כה חדה וברורה כמו הדמות במציאות. כל תנודה קלה של גלים ורוחות משפיעה על המים. משום כך לעולם תצא דמות האדם המשתקפת בהם, מעוותת. כדי לחזות בהשתקפות פניו של אדם אין צורך להביט דווקא אל המים. ישנן דרכים נוספות לעשות זאת. המראה, לדוגמא, היא כלי, שנזכר כבר בפרשת ויקהל, "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראֹת הצֹבאֹת אשר צבאו פתח אהל מועד" 3 . אלא, שהיה להם ענין מיוחד בעבודה הנעשית דווקא להשתקפות של דמות האדם, במים.
ההשתקפות במים היא ביטוי לתוספת הדמיון אל המציאות, היא משקפת אמונה לא ברורה, וזה בדיוק המצב הרוחני והאמוני בדורו של גדעון. האמונה אינה יציבה, מטושטשת וכל תנודה קלה משפיעה על קיומה. כשמופיע נס גדול, כולם מאמינים, אך ברגע שהוא דועך דועכת עמו גם האמונה בד'. זהו שאומר הקב"ה לגדעון "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". האמונה שטחית ותקפה אך ורק ברגעי הנצחון, לאחריו - מסתלקת. בשעות קשות - נמוגה, או אז חוזרים ישראל ומפרשים גם את הנצחון שהיה וחלף על דרך המקרה, "ידי הושיעה לי". רק באותם רגעים של חדוות נצחון מפעמת בליבות ישראל "אמונה". זוהי אמונה אמיתית, אך היא מטושטשת ולא יציבה, ומתוך חולשתה סופה להעלם במהירות. מכיון שהאמונה היתה מטושטשת אי אפשר להביא את הישועה באמצעות אותם, שכורעים על ברכיהם לשתות מים. לא בהכרח שכל שלשים ושניים אלף המתנדבים היו עובדים עבודה זרה ממש, אך הם אלו שיאמרו בעתיד "ידי הושיעה לי". להם אסור לצאת למלחמה. צורתם הרוחנית אינה צורה ברורה. גם אם אמונה אלקית תופיע על ידם הם היו רואים אותה בצורה מטושטשת והיא היתה נמוגה מהר בתוך ים של אמתלאות והתכחשויות למציאות הנס. המאמינים הם אלו שאינם כורעים למים. לא בגלל, שקיים איסור לכרוע על יד המים כדי לשתות. בימים כתקנם אין כל בעיה לכרוע על יד המים, אך בגלל הנפילה בדור הם הקפידו שלא לכרוע, אפילו אל המים.
מתוך כך מובן גם הקשר שהמדרש מוצא בין פרשת הגזה לפרשת המלקקים, וכאן גם טמון ההסבר לקביעה התמוהה של חז"ל, שאותם שלש מאות מלקקים הם הם אותם, שאמר עליהם הכתוב בספר מלכים "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" 4
אמר לו הקדוש ברוך הוא בשלש מאות איש המלקקים אושיע את ישראל ועליהם הוא אומר והשארתי בישראל שבעת אלפים, ועליהם הוא אומר "והיה שארית יעקב בגוים כטל מאת ד' כרביבים עלי עשב..."

כדרכם של מדרשי חז"ל, אין כוונת המדרש בהכרח ששלש מאות איש האריכו ימים לאורך תקופה של כחמש מאות שנה, ו"התרבו" משלש מאות איש לשבעת אלפים. כוונת חז"ל היא, ששלש מאות המלקקים הם גרעין האמונה הפנימי, שלעולם נמצא בישראל. בכל דור הוא מתגלה באנשים אחרים, אך במהותם מופיעה אותה נקודה, של כח אמוני, של שורש פנימי שלעולם אינו נעלם.
צליל לחם שעורים
ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ד' קום רד במחנה כי נתתיו בידך. ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופֻרה נערך אל המחנה. ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך וירדת במחנה..
מה צורך יש לחיזוק ממש לפני המלחמה בפועל. והרי גדעון אסף כבר את הלוחמים, וכבר סינן אותם, בדבר ד', וגם שאל אות ונענה. ממה פחד עתה, כפי שמוכח מהכתוב 5 , שבשלו היה צריך עוד חיזוק אלוקי?
כפי שלמדנו בפרשת הגיזה, כחו של גדעון אינו אישי. שליחותו באה לו על שום, שידע ללמד סנגוריה על כלל ישראל. "לך בכחך זה והושעת את ישראל, בכח זכות שלמדת על בני" 6 . גדעון מודע לסוד הכח הפנימי העצום, הטמון בכלל ישראל, ודווקא על שום כך הוא מבין, שהישועה אינה תלויה בו כי אם בכוחו של עם ישראל. ברור, אם כן, מדוע נחלש גדעון לאחר מעשה המלקקים. גדעון נפגש פנים אל פנים עם שפלותו הרוחנית של העם. כעת, לאחר שגדעון מגלה שמכל עם ישראל אין יותר משלש מאות אנשים שאינם נגועים בעבודת הבעל, ורק הם היכולים לגלות את גבורת הרוח, נחלשת אמונתו בכח האומה, במידת מה. לכן "בלילה ההוא" אומר לו הקב"ה לרדת אל מחנה מדין כדי לשמוע מה אומרים הגוים על ישראל 7 . פעמים שכדי לקבל חיזוק לאמונה בכחם של ישראל צריך לשמוע מה אומרים ומה חושבים עליו הגוים. כשגדעון שומע את הגוי במחנה מדין, שכנגד כל המציאות הסובבת וכנגד כל הסיכויים, מודיע לחברו שגדעון איש ישראל יכניע בחרבו את מחנה מדין, מתחזקת שוב אמונתו בכלל ישראל, והוא יוצא למערכה.

אלא, שישנו קושי בפסוקי פרשיה זו.
ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו וַיִפֹּל ויהפכהו למעלה ונפל האהל. ויען רעהו ויאמר אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל נתן האלקים בידו את מדין ואת כל המחנה.

מנין לו, למדיני, הפירוש הזה לחלום? מנין הוא יודע, שהאהל הוא מחנה מדין והלחם הוא גדעון בן יואש?
כיצד ההין לנבא תבוסה כזו למדין, שהיו "נפלים בעמק כארבה לרב ולגמליהם אין מספר כחול אשר על שפת הים לרב" כשמולם ניצבים הישראלים העלובים, שאותם הם שודדים זה שבע שנים, ללא כל תגובה?
אפשר לומר, שהמדייני שימש צינור להופעת הדיבור האלוקי, אך עדיין במפרשים קשה למצוא הסבר לדבריו של המדייני, שהיה מסיח לפי תומו, ובאמת סבר שזהו פתרון החלום, ולא נראה, שהיה יודע שבפיו דבר נבואה. מה פשר הענין?
יש מפרשים 8 , שהאהל הוא סמל למחנה מדין משום, שהמדיינים היו נוודים יושבי אהל ומקנה. הלחם, לעומת זאת, הוא סמל לחקלאים, למגדלי החטה. לפיכך תפש המדייני את החלום 9 כסיפור המלחמה בין הנוודים, שודדי המדבר, לבין יושבי הארץ, בין המדיינים, השודדים, לבין ישראל, שעליהם היו פושטים ואותם היו בוזזים. הפרשנות שנתן המדייני לקריסת האהל היתה אפוא, תבוסתו של מחנה מדין.


נראה לי לבאר ענין זה על פי דברי המדרש:
רבי יוחנן אמר, לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד "ונתתי לך ולזרעך אחריך" על מנת "ואתה את בריתי תשמור" ואיזה, זה מצות העומר.
ריש לקיש אמר, לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, "והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים" הוי אומר בזכות קמח שעורים, ואי זו? זו מצות העומר.
אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי, היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר "ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעֹרים", מהו צליל לחם שעורים? רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים, ובזכות מה ניצולו? בזכות לחם שעורים. ואיזו זו? זו מצות העומר. 10

המדרש סומך את דבריו על הפסוק "והנה צליל לחם שערים".
מהו "צליל לחם שערים"? רבי אבהו מחלק את הביטוי לשניים.
צלול - שהיה אותו הדור צלול מן הצדיקים. למרות שהקרי הוא "צליל", הכתיב הוא "צלול".
לחם שערים - ואף על פי כן עמדה להם זכות קרבן העומר, המובא מן השעורים.
המדרש מעמיק את המסר של החלום. צליל לחם שעורים היה מתהפך במחנה מדין. כלומר: בזכות השעורים, קרבן העומר, יכו ישראל את מחנה מדין ויפילו אותו.
מהי הזכות המיוחדת, שיש בהבאת קרבן העומר?
* * *
העומר, קרבן השעורים, מובא בפסח. שתי הלחם, קרבן החטים, מובא בשבועות.
על הערך הרוחני המיוחד של קרבן העומר הבא מן השעורים אומר הרב קוק זצ"ל:
יסוד האמונה השלמה שבלב נובע הוא מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל. לעומתו מכוון קרבן העומר של השעורים מאכל בהמה הנוטה רק לרגש הטבעי. אחריו ועל גביו, בא יסוד העילוי השכלי והלמודי… ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת על ידי ספירת העומר שבבית המקדש שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית, אל החטים מאכל אדם, העלוי השכלי הרוחני.

בפסח מצוינת הופעת האמונה הטבעית, בחינת שעורה שהיא "זרע בהמה". הבהמה מתקשרת למיטיבה באופן טבעי ולא באופן הכרתי, "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו".
בשבועות, לעמת זאת, מתגלה הופעה של התורה, שהיא האמונה ההכרתית, המבליטה את יחודו של האדם, שמאכלו "עץ הדעת". מאכל האדם, המביאו להכיר ולדעת, הוא חטה 11 , "זרע אדם" 12 . העומר, אפוא, הוא קרבן האמונה הטבעית החבויה בכלל ישראל, והיא זו שיוצאת אל הפועל בעתות משבר, כשישראל נדרשים לצאת למלחמה.

מהו עוד ייחודו של העומר?
קצרוהו ונתנוהו בקופות, והביאוהו לעזרה. היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים בקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו. שטחוהו בעזרה, והרוח מנשבת בו, נתנוהו ברחיים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה משלש עשרה נפה. 13

את העומר מכשירים להקרבה על ידי חיבוט וקליה, שלא כשאר מנחות, שמכינים אותן על ידי טחינה ואפיה. אפשר, כיון שהעומר הוא ביטוי לכח האמונה הטבעית הפנימית. את זו יש צורך לחבוט, כדי לגלותה בזמן ירידה רוחנית, אך לא חבטה קשה כי אם חבטה רכה חובטים בעומר, "כדי שלא יתמעך". בשאר המנחות אין נוהגים כך, אך מכיון שהשעורה רכה ואינה בשלה דיה, אי אפשר לדוש ולטחון אותה בצורתה, ויש צורך לחבוט ולקלות אותה כדי שזו תתקשה ותהיה ראויה להכנת המנחה.
האמונה הטבעית, הבאה לידי ביטוי בקרבן העומר, בזמן הפסח, שבו לא היו ישראל במדרגת קבלת התורה, אלא הופיעו רק מכח סגולתם הפנימית, היא אמונה בוסרית, שאינה יכולה לצאת אל הפועל, אלא על ידי הכאה, כשם שצריך להכות ולחרוך את גרעיני השעורה כדי להכשירה למזבח.
גדעון, שלא הבין כיצד יתכן, שבכל עם ישראל אין יותר משלש מאות איש שאינם עובדים לבעל, מקבל את התשובה מחלום המדייני. רק דרך המכות, השעבוד והמלחמה במדין תתגלה האמונה בישראל. מכיון שהמצב האמוני קשה, רק החבטה תעורר את ישראל, אז תופיע ותתגלה האמונה בקב"ה, שהיא פנימית מאד ויכולים להביעה רק אותם ג' מאות המלקקים.
* * *
חיזוק לביאור המוצע כאן למעשה החלום ושברו עולה מתגובתו של גדעון לשמע הפתרון.
ויהי כשמע גדעון את מִסְפַּר החלום ואת שברו וישתחו וישב אל מחנה ישראל ויאמר קומו כי נתן ד' בידכם את מחנה מדין.

אמנם אפשר להסביר את התגובה החד משמעית של גדעון לשמע פתרון החלום, כקבלת עידוד מעצם הדברים, שאמר האיש המדייני, שבהם ניבא נצחון לגדעון ואנשיו. אם הלוחם המדייני מאמין באמת ובתמים שכך יקרה, יש מקום לתקוה.
אלא, שאי אפשר להתעלם מקושי הנלוה להסבר זה. הלא את בשורת הנצחון כבר בשר הקב"ה לגדעון לא פעם לפני הארוע הנוכחי ומה מקום היה לחששו של גדעון, ומה נתווסף לו בשמעו את פתרון החלום?
לכן נראה לומר על פי דברי חז"ל, שחשש החל לקנן בלבו של גדעון, מאז שנתברר לו שסגולת ישראל אינה מתגלה בשלמות בדור הזה, אלא על ידי שלש מאות מאמינים. מתוך החלום הבין גדעון את התשובה לספקותיו. כח האמונה עתיד להופיע דרך מבחן המלחמה. על ידי גדעון עצמו ועל ידי שלש מאות המלקקים. הבטחון הגמור שלו לאחר פתרון החלום מעיד, שהבין גם את פרטיו כבירור אלוקי.

ממני תראו וכן תעשו
סיפור ההתגנבות למחנה מדין אינו מובן. אריכות התאור בלקיחת השופרות ושבירת הכדים יכולה אמנם להתפרש כטכסיס, שגדעון נוקט במטרה להפתיע ולזרוע בהלה במחנה מדין. אך דווקא בראיה שכזו אין למעשיו של גדעון הסבר הגיוני. יתר על כך, יש בהם סכון עצום שאינו מובן. הרי בפסוקים יח ו-כא נאמר במפורש, שאנשיו של גדעון סבב ו את מחנה מדין.
ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה...
ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה...

אם במחנה מדין היה מספר האנשים מאה שלושים וחמשה אלף, כחול אשר על שפת הים 14 , ברור, שהמרחק בין אנשי גדעון היה רב מאד 15 . המתאר בדמיונו את שלש מאות הלפידים נדלקים בבת אחת ומטילים הלם גדול במחנה מדין, טועה. אדרבה, מי שהיה מתבונן מן הצד במלחמת גדעון במחנה מדין, היה רואה לפתע נצנוצי אורות זערוריים נדלקים, במרווחים גדולים, סביבות המחנה. לא רק שבגילוי הלפידים לא היה רושם מבהיל, דווקא בכך מגלה כל לוחם את מיקומו המדויק ומסמן את עצמו לעיני היריב! הלוא המחזיק לפיד בלילה, מאיר את עצמו ואינו יכול לראות את הנעשה סביבו במרחק. גם אם נניח שלא התפזרו הלוחמים לגמרי, אלא נשארו בשלושה ראשים, שוב חלק גדול מהמחנה אינו מאוים. במבט שני, נראה אפוא מעשהו של גדעון, בראיה טכסיסית בלבד מסוכן מאוד, ויש לחפש את משמעותו הפנימית של המעשה.

שתי שאלות נוספות עולות למקרא הוראותיו של גדעון למלקקים.
1. ויאמר אליהם ממני תראו וכן תעשו והנה אנכי בא בקצה המחנה והיה כאשר אעשה כן תעשון.

מדוע כופל גדעון את ההוראה שלו למלקקים לחקות את מעשיו?
2. ...ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה ואמרתם לד' ולגדעון
...ויתקעו שלשת הראשים בשופרות וישברו הכדים ויחזיקו ביד שמאולם בלפדים וביד ימינם השופרות לתקוע ויקראו חרב לד' ולגדעון .

מה משמעות הביטוי "חרב לד' ולגדעון", אותו צועקים המלקקים בשעת הסתערותם אל מחנה מדין? אם זהו ביטוי של אמונה בקב"ה, היו צריכים לצעוק "חרב לד'", הרי ודאי שהם אינם מאמינים בשיתוף כחו של גדעון עם הקב"ה?!

אלא ביאור הצעקה הוא, שחרב ד' מופיעה על ידי גדעון. זהו ההמשך לחלום, בו נאמר לגדעון מפי המדייני "אין זה כי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל נתן אלהים את מחנה מדין בידו". זהו פתרון החלום, עליו אמר הקב"ה לגדעון "ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופרה נערך אל המחנה, ושמעת מה ידברו". המלים שיאמר המדייני משמעותיות מאד ביחס לגדעון. כחם של ישראל יתגלה בזה, שיש ביכולתם להביא לגילוי השכינה בעולם. גדעון בן יואש, איש ישראל, הוא זה, שבמלחמה יצטרך לגלות זאת, בחרבו שלו, שהיא הגילוי במציאות לחרבו של הקב"ה. התפישה הרעיונית הזו היא בסיס מרכזי ליציבות חיי הרוח של העם בימי השופטים. לאורך כל התקופה פחדו ישראל מן העמים משום שלא האמינו שהקב"ה לוחם בצבאם, ולא חשבו שכאשר הם קמים בגבורת ד', איש אינו יכול לעמוד מפני השכינה שבקרב מחנם.
התורה הזכירה ענין זה במפורש בפרשת שופטים.
והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם... כי ד' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם אֹיביכם להושיע אתכם. 16

יש לישראל כח ללחום ולנצח את מלחמות ד', אילו היו מאמינים בכח הרוחני שלהם. בגלל כשלונם בעבודה זרה הפסיקו לראות את הקשר, שבינם לבין השכינה. ממילא לא יכלו לראות את מלחמותיהם כמלחמתה של שכינה. כנגד תפיסה מעוותת זו צועקים המלקקים: חרב לד' ולגדעון! כל עניינם להוציא אל הפועל את כוחות האמונה של האומה. לא זו בלבד שישנו קשר בין ד' לישראל, אלא החרב שאוחז גדעון בידו היא הבאה לגלות שם שכינה בעולם, והיא הנלחמת את מלחמות ד'.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים:
..ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא, ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה ...וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד , מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "כי עשה יעשה ד' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ד' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ד' אלקיך" 17 .
כשישראל נכונים לסכן עצמם ולהלחם למען קידוש שם ד', השכינה מופיעה בתוך מהלכי המלחמה הטבעיים. לשם כך יש לייחד את המלחמה אך ורק למען קידוש ד', ולא יחשוב הלוחם לא באשתו ולא בבניו. "חרב לד' ולגדעון" צעקו שלש מאות המלקקים. בעצם נכונותם להסתכן למען קידוש ד', בצאתם מול מחנה, שהסתיר את אדמת עמק יזרעאל מרב אדם, הביאו לגילויה של שכינה בהביאם את הנס הגדול. כך צריך לראות גם את מעשה הלפידים והשופרות, בהם השתמשו גדעון ולוחמיו. קשה לראות במעשים הללו טכסיס צבאי גרידא, אלא שליחות אמונית של שלש מאות המלקקים.

נראה לי גם שענין נוסף טמון כאן.
אפשר לראות את הקשר בין המעשים, שגדעון ולוחמיו עושים לבין מעמד הר סיני.
ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ד' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול... 18
וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק 19
אולי גדעון רוצה להזכיר ללוחמיו את מעמד הר סיני, כדי לרומם את העם ולהזכיר להם את היכולת הגלומה בישראל, להוריד את השכינה לעולם. גדעון יוצר בפתאומיות, דרך הופעת האמונה של שלש מאות הלוחמים, מעין הופעה זעירה של מעמד הר סיני. לכן הולכים הלוחמים כשכדים מכסים את לפידיהם. המטרה היתה
לגלות בבת אחת את המציאות הנשכחת ממעמד הר סיני, שבו הופיעו הלפידים וקולות השופר. ברגע, שהריעו השופרות ונתגלו הלפידים התעורר הזכרון. האמונה הוצתה. אז הדהדה בחלל האויר הקריאה "חרב לד' ולגדעון", בהיותה ביטוי להתגלות כוחם של ישראל, המופיע בפועל על ידי שלש מאות המלקקים, ושעניינה לגלות מלכות שמים בארץ.
שלש מאות המאמינים עמדו סביבות המחנה. הם לא היו כולם יחד בשעה שנתבקשו לעמוד סביב מחנה מדין, וזה משקף את מעמדם בדור. הם אלו, שתמיד היו לבד, הם המאמינים, שחולשת הציבור הכללי היתה מהם והלאה, והם אלו, שבהופעת רוח הגבורה שלהם מורידים את השכינה לדור כולו. לכן טרח גדעון להדגיש באזני הלוחמים את המשפט "ממני תראו וכן תעשו". כל המבחן שלהם היה ביכולתם לגלות, את השכינה בקרב המחנה. ביכולתם לזעוק "חרב לד' ולגדעון" וביכולתם לרומם את כלל ישראל ולהחזירם למדרגה, שבה ישובו ויגלו את כוחם הפנימי, והוא השראת שכינה במחנה ישראל. אותה יכולת שהופיעה במלוא הדרה במעמד הנשגב מני קדם, אותו ביקש גדעון להזכיר ללוחמים במעשה הלפידים והשופרות, שבה והתעוררה לתחיה. דווקא מתוך התעלמות מן הסכנה, כשיד אחת אוחזת בלפיד והשניה בשופר. לא היו הידים עסוקות במלחמה כלל, ולא בהכנה אליה, אלא בגילוי האמונה.
ויתקעו שלשת הראשים בשופרות וישברו הכדים ויחזיקו ביד שמאולם בלפדים וביד ימינם השופרות לתקוע ויקראו חרב לד' ולגדעון. ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה וירץ כל המחנה ויריעו וינוסו.

פעמיים הריעו השופרות 20 . בפעם הראשונה קראו הלוחמים "חרב לד' ולגדעון", אך מחנה מדין עדיין לא נס, אז הריעו השופרות בשנית ומחנה מדין החל לנוס בכיוון הירדן. דבר דומה מצאנו גם בכבוש העיר יריחו.
...ויסבו את העיר ביום השני פעם אחת וישבו המחנה כה עשו ששת ימים. ויהי ביום השביעי וישכִּמו כעלות השחר ויסבו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים רק ביום ההוא סבבו את העיר שבע פעמים. ויהי בפעם השביעית תקעו הכהנים בשופרות ויאמר יהושע אל העם הריעו כי נתן ד' לכם את העיר... 21
וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותִפֹּל החומה תחתיה 22

בכל יום משבעת הימים, שבהם סבבו את העיר יריחו, תקעו בשופר, אך לא הריעו. ביום השביעי תקעו הכהנים בשופר, ולאחר מכן צווה יהושע לעם להריע, לפני נפילת החומה. העם הריע פעמיים ורק בפעם השניה הריע תרועה גדולה ואז נפלה החומה. גם שם הנפילה באה מתוך שמיעת קול השופר האלקי מכחו של מעמד הר סיני.
זהו אולי הנרמז בשתי המכות שהכה לחם השעורים את האוהל "ויכהו ויפל... ונפל האהל". בפעם הראשונה אפשר עדיין לא היתה התעלות גדולה דיה בשביל להביא את כח האמונה בישראל לשיא מעלתו, ורק בפעם השניה מתגלית העצמה האלוקית. זהו הקול האלוקי הנגלה במלחמות ישראל. כשישראל חושפים את כוחם הפנימי ויוצאים להלחם מופיעה השכינה במחנם. בפעם הראשונה הריעו שופרות המלקקים, שצעקו "חרב לד' ולגדעון". בפעם השניה כבר היתה זו התרועה האלוקית, קול השופר, שמקולו נס מחנה מדין 23 . מדרגת האמונה אליה הגיעו ישראל היא שהובילה לגילוי קול השופר האלוקי, הטעון בשופרותיהם של ישראל, ומפניו נסו לוחמי מדין.
בודאי אין לשלול, אפוא, את ההבנה, שיש במעשה השופר והלפיד רושם של בהלה, אך זו פעלה הרבה מעבר לכוח הנגלה, ולקולה נס מחנה של מאה ועשרים אלף איש. הופעת הגבורה של המלקקים הביאה להתגלות שם ד' במחנה ישראל, ומכח השכינה מקבלים מעשי המלחמה של ישראל תוקף ורושם אדיר.


^ 1 היינו, שאף על פי שלא התכוון לכך, מצא עצמו עושה את הפעולה של הכריעה אל המים.
^ 2 ילקוט שמעוני על אתר (רמז ס"ב).
^ 3 שמות ל"ח ח.
^ 4 מל"א י"ט יח.
^ 5 "ואם ירא אתה לרדת - רד אתה ופרה נערך...". גדעון פעל לפי ההצעה, משמע - הוא באמת פחד.
^ 6 תנחומא, פרשת שופטים סימן ד.
^ 7 המדרש עומד, בכמה מקומות (עיין להלן) על התופעה, שמאומות העולם באים גוים ומכירים בגדולתו של הקב"ה ובגדולתם של ישראל. כך לדוגמא מציין המדרש את הופעתו של יתרו לפני מתן תורה ואת דבריה של רחב לפני הכניסה לארץ. ההכרה בגדולתם של ישראל שבאה מן החוץ, מאוה"ע, מעוררת את האמונה בתוך ישראל פנימה. גם בספור המדייני, שלפנינו ניתן לראות ענין כזה.
במד"ר דברים ב' כח: " כי ד' הוא האלקים רבנן אמרי יתרו נתן ממש בעבודת כוכבים שנא' עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים, נעמן הודה במקצת ממנה שנא' הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל, רחב שמתהו בשמים ובארץ שנא' כי ד' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.."
וכן בשמות רבה כ"ז ד: "..וישמע יתרו "הה"ד" ד' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ" ... הלא שמעה רחב ובאה ודבקה בך, שנאמר "ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ד' לכם את הארץ" ... כשעשית נסים בימי שלמה שנא' "ויתן עוז למלכו" לא באת מלכת שבא ושבחה אותך שנאמר "ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה"! ומה אמרה "יהי ד' אלהיך ברוך אשר חפץ בך". "כשהוצאת אותנו ממצרים ונתת לנו את התורה שנקראת עוז שנא' "ד' עוז לעמו יתן", ולא שמע יתרו ובא ונדבק בך.."!
^ 8 דעת מקרא, כאן.
^ 9 על עצם אמונת המדיני במשמעותו הנבואית של החלום אין להתפלא. אמונה בחלומות היא תופעה מצויה אצל בני אומות העולם, כמו שמצאנו אצל פרעה, שקרא לכל חכמיו לפתור את חלומו, וכמו שמצאנו אצל שרי פרעה, שאמרו ליוסף "חלום חלמנו ופותר אין אותו". וכן נבוכדנאצר, שחלם חלום ובקש את פתרונו. התורה פותחת את פרשת נביא השקר במלים "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום". גם בישראל ישנה צורה של התגלות בחלום, אלא שהתורה נלחמת כנגד אמונה בחלום, שאיננו התגלות אלוקית. נביאי הבית הראשון, נבאו כנגד החולמים חלומות ומאמינים באמת ובתמים כי החלום הוא נבואה, וכך מהלכים ומטעים את הציבור בחזיונותיהם "שמעתי את אשר אמרו הנבאים הנבאים בשמי שקר לאמר חלמתי חלמתי..הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ד'" (ירמיה כ"ג כה; ועיין עוד שם כ"ז ט; כ"ט ח; זכריה י' ב, ועוד)
^ 10 ויק"ר כ"ח ו. פסיקתא דרב כהנא ח' ד.
^ 11 "דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון..רב יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.." (ברכות מ.)
^ 12 על פי ירמיהו ל"א כו: "הנה ימים באים נאם ד' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה".
^ 13 מנחות פרק י' משנה ד.
^ 14 את המספר המדויק של מחנה מדין מגלה הכתוב בסיום המעשה (ח' י).
"וזבח בצלמנע בקרקר ומחניהם עמם כחמשת עשר אלף כל הנותרים מכל מחנה בני קדם והנפלים מאה ועשרים אלף איש שלף חרב"
^ 15 על פי אותו החישוב, מכיון שהיחס בין לוחמי גדעון ללוחמי מדין היה יחס של 300: 135,000 הרי, שהלוחמים שסבבו את המחנה היו רחוקים איש מרעהו, לפחות במרחק של 1: 450 איש.
^ 16 דברים כ' ב,ד.
^ 17 רמב"ם, הלכות מלכים ז' טו.
^ 18 שמות י"ט טז-יט.
^ 19 שם כ' טו.
^ 20 פסוקים כ, כב.
^ 21 יהושע ו' יד-טו.
^ 22 יהושע ו' כ.
^ 23 את המציאות הזו, בה נוקטים בנסיון להבהיל את מחנה האויב, אך אלו נסים ללא כל יחס לאיום, מוצאים במלחמות ישראל בדורנו אנו. רבים הספורים על כחות אויב, שנסו בבהלה מפני לוחם בודד. כשישראל נכונים להלחם ולגלות רוח גבורה, מקבלים כלי המלחמה שלהם כח עליון, הפועל מכח השכינה, "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il