ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אודט אוריידא בת תורקיה
1.סנהדרין ה. כל הסוגיא.
2.תוס' שם ד"ה "ואם היה מומחה" וכו.
3.תשובות הריב"ש סי' רע"א.
4.שו"ע חו"מ סי' כ"ה סע' ב' בהגה.
5.ש"ך שם ס"ק ט"ו אות ג'.
6.טור חו"מ סי' ג' (ז).
7.שו"ע חו"מ סי' ג' סעי' ד'.
8.סמ"ע שם ס"ק י"ד.
9.ש"ך שם ס"ק י"א.
10.רש"י סנהדרין ב: ד"ה "מומחים".
11.רש"י סנהדרין ג. ד"ה "אלא מעתה".
12.תוס' שם.
13.קצות החושן סי' כ"ה ס"ק ו'.
14.רמב"ם סנהדרין פ"ב הל' י'.
יחיד מומחה לרבים
סיכום זה הינו סיכום של שיעור דומה שניתן בשנים קודמות
בגמרא 1 מובאת ברייתא: "תנו רבנן דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי". נחלקו הראשונים במקור סמכותו של מומחה לרבים לדון לבדו. רש"י מבאר שדין זה הוא לשיטת רב אחא 2 , שסובר שמהתורה כשר גם דיין אחד, ורק חכמים הצריכו שלשה משום יושבי קרנות, וכשיש מומחה לרבים השאירו את דין התורה - אך לא לפי רבי אבהו הסובר שהצורך בשלשה מומחים הוא מהתורה. התוספות האריכו להקשות על רש"י וכתבו שגם לפי ר' אבהו יחיד מומחה יכול לדון, מתקנת חכמים, כשם שהכשירו שלשה הדיוטות. וממשיכה הגמרא לדון מיהו 'מומחה לרבים': "אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי, וכן אמר ר' חייא כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. איבעיא להו כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא, אבל לא נקיט רשותא דיניה לא דינא, או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא? תא שמע דמר זוטרא בריה דר"נ דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל באם קיבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, שמע מינה כי לא נקיט רשותא דיניה דינא שמע מינה. אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל לשקול רשותא מבי ריש גלותא". הגמרא מסיקה אפוא שאמנם מומחה לרבים יכול לדון גם אם לא קיבל רשות מריש גלותא, אבל אם טעה הריהו חייב לשלם, ורק אם קיבל רשות - פטור. ועלינו לברר רשות זו מה טיבה.
תוקפה של קבלת הרשות
הריב"ש בתשובה דן באריכות בעניינה של קבלת רשות - סמיכה - של זמנו. בזמנו התעורר סכסוך בין רב שהיה מקובל על קהילות צרפת לבין תלמיד חכם אחר. אותו תלמיד חכם הלך לרב גדול ומפורסם באשכנז, ואותו רב הכריז כי אסור לאף רב להורות בלי שיקבל רשות מאותו תלמיד חכם, ומהרב הראשון אסור לקבל רשות. מכאן התעורר הדיון על תוקף דבריו - מהו עניין הסמיכה בזמן הזה? האם יש חובה לקבל סמיכה?
הריב"ש כותב שכח קבלת הרשות מריש גלותא, בו עוסקת סוגייתנו, כוחו כקבלת דיין ע"י בעלי הדין, וממילא פטור מתשלומים. "לפי שראשי גלויות שבבבל הם עומדים במקום מלך ויש להם רשות לרדות את ישראל שבכל מקום ולדונם בין רצו ובין לא רצו, כמו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גלויות שבבבל, אי נטל הדיין רשות מריש גלותא הריהו כאילו קיבלו עליהם בעלי הדינים". בהמשך נראה שריש גלותא מקבל את כוחו מהמלך, וכיון שהמלך רשאי לעשות כרצונו בכל מה ששייך לענייני הממון כך גם ריש גלותא שקיבל ממנו כח.
לעומתו כותב בעל המאור טעם אחר לפטור של דיין מומחה, שהרי אנוס הוא. כיון שהוא מומחה ולמד את ההלכות הרי מדובר בטעות אנוש ולא בהתרשלות, ולכן יש לפטרו. הש"ך 3 דן אף הוא בנושא זה ומכריע כבעל המאור. הש"ך אף דוחה אפשרות לומר שהטעם לפטור של מומחה הוא שכיון שיכול לדון גם בלי קבלתם הועילה קבלתם לפטרו, ומוסיף שאם כפה אותם לדין וטעה חייב לשלם, שהרי לא היה חייב להתערב ולדון שלא ברצונם. אלא אם קיבל רשות, שאז זהו תפקידו והריהו אנוס גם כשלא קיבלו אותו עליהם. ומביא ראיה לסברתו מהדין "טבח אומן שקלקל פטור", כלומר הממונה על השחיטה וקלקל בשחיטתו פטור מלשלם, וכן מדין מראה דינר לשולחני לבדקו אם הדינר טוב, שאם השולחני הוא הדיוט וטעה הריהו חייב, ואם הוא מומחה - פטור מטעם אונס.
לסיכום, נחלקו הראשונים ביסוד הפטור של מומחה שדן. לפי הריב"ש גדר הפטור הוא כ"קיבלוהו עלייהו", ולפי בעל המאור והש"ך - מתורת אונס.
נפק"מ בין השיטות
לפי הריב"ש צריך לומר שרשות תיתכן רק מריש גלותא עצמו (או ממי שהוסמך לכך מטעמו), ולא מאדם אחר שקיבל רשות, כפי שכותב הריב"ש עצמו בהמשך התשובה. לא כן היא דעת התוספות 4 שכתבו שכשם שסמוך יכול לסמוך אחרים, כך גם מי שקיבל רשות יכול לתת לאחרים. אפשר שהתוספות למדו כבעל המאור שהפטור הוא משום אונס, ולכן כל מי שקיבל רשות - פטור, ואין צורך דוקא ברשות מריש גלותא.
יתכן אף שמטעם זה יש הבדל בהדגשים. הגמרא אומרת שגדולה הרשות של ריש גלותא, שכוחה יפה גם לארץ ישראל, מהרשות של נשיא א"י שאין כוחה יפה לבבל. הריב"ש ורש"י 5 כותבים שכח הרשות של ריש גלותא נובעת מכח המלכות - "שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס", ולכן גדול כוחו; לעומת זאת התוספות 6 כותבים בשם ר"ת שהכח של ריש גלותא נובע מדברי הירושלמי "דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות". אם הכח נובע מהמלכות אין שום הבדל בין זכרים לנקבות, ונראה שהתוספות סוברים שהסמיכה נועדה לקבוע מיהו דיין מומחה בהלכות.
נראה שלפי דברים אלו ניתן לבאר מספר נקודות.
רש"י 7 כותב שמומחים הם "סמוכים, ונטלו רשות מנשיא לדון". חלק מהגדרת הכח של סמוכים נובעת מקבלת הרשות מהנשיא. לפי התוספות סמוך פירושו שקיבל רשות, אך לא דוקא מנשיא, וממילא רשות של היום היא כמו סמוך של פעם.
בדף ג' עוסקת הגמרא בשיטת ר' אבהו שמהתורה יש צורך בשלשה סמוכים, ורק חכמים הכשירו הדיוטות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. שואלת הגמרא 'אלא מעתה, טעו לא ישלמו?' ועונה 'כל שכן אתה נועל דלת בפני לוין', שאם לא ישלמו בטעותם לא ירצה המלוה להלוות. מדוע רצתה הגמרא לפטרם? מבאר רש"י "דכיון דברשות רבנן נחתי, הוי ליה כמומחין". התוספות חולקים וכותבים שמלשון התירוץ 'כל שכן אתה נועל דלת בפני לווין' משמע שגם הקושיא התבססה על סברת נעילת דלת, שאם יצטרכו לשלם יהיה קשה למצוא דיינים והמלוה יחשוש מלהלוות, והתשובה היא שאדרבה - אם הדיינים יפטרו מלשלם כשיטעו ימנע המלוה מההלוואה. רש"י הוא לשיטתו שהרשות היא הפוטרת, וממילא גם רשות חכמים תפטור; לפי התוספות המומחיות היא הפוטרת, ואין כל סיבה לפטור הדיוטות מלבד החשש של נעילת דלת. ביחס לקושיית התוספות מהלשון 'כל שכן', נראה לפי רש"י שלשון זו מוסבת על עיקר התקנה: טעם התקנה הוא נעילת דלת בפני לווין, ואם ההדיוטות יפטרו מלשלם חזרה הבעיה.
נחלקו הפוסקים למי מועילה רשות. הטור 8 כותב "ואי נקיט רשותא מריש גלותא אפילו אינו מומחה יכול לכוף האדם לדון לפניו". הטור מחדש אם כן שהרשות לא רק פוטרת את המומחה מתשלומים, אלא אפילו מכשירה אדם לדון - ומוסיף הטור שזאת בתנאי שהוא גמיר, יודע הלכות, אפילו אם אינו סביר. השו"ע 9 כותב "מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליו בעלי דינים אף על פי שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין אפילו לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני בית דין", ונחלקו המפרשים בדעתו: הסמ"ע מבאר שהלשון 'מי שאינו מומחה' בשו"ע כוונתה מי שאינו גמיר ואינו סביר, ואם כן רק לו הרשות אינה מועילה, אך למי שהוא גמיר אף שאינו סביר - הרשות מועילה, כדברי הטור. וכתב "והוכחתי כן בספרי". הש"ך חולק וכותב ש"מי שאינו מומחה" כולל גם מי שהוא גמיר ולא סביר, וממילא רק למי שהוא גמיר וסביר מועילה רשות, אך ביחס למי שלא - "הרי זה כמי שמקדיש בעלי מומין למזבח". הש"ך מובן לשיטת בעל המאור שהרשות רק יכולה לפטור מתשלומים מטעם אונס, אך לא להפוך מי שאינו דיין לדיין (וכבר ראינו שהש"ך הביא את שיטתו); הסמ"ע כנראה סובר כריב"ש שהרשות היא עצמה מקור כח הדין, ועל כן בכוחו של ריש גלותא להכשיר גם מי שאינו דיין כדיין. אמנם, גם הסמ"ע מודה שלא שייכת רשות אצל מי שאינו יודע הלכות, שכן גם סמכותו של ריש גלותא מוגבלת, כשם שלא שייך למנות עץ לדיין; אבל כל שבקי קצת בהלכות שייך בו שֵׁם דיין, והרשות מועילה לו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
