38. אהבה ודביקות במצוות | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חסידות ועבודת ה'

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
אהבת ה'

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

5212

2 דק' קריאה • 5 דק' האזנה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

לאהבת ה' שלושה ענפים: דבקות, שמחה וקנאה. הדבקות מהי? שהלב דבק כל-כך בשמו יתברך עד שאינו פונה אל שום דבר אחר מלבדו, כפי המשל שהמשיל שלמה במשלי: "איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה', י"ט). אמרו עליו, על רבי אלעזר בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי. השיא של הדבקות הוא שיהיה אדם דבק בבראו תמיד תמיד, בכל עת ובכל שעה, אך לפחות נדרש מהאוהב את בוראו, שבשעת העבודה יהיה דבוק בו. ר' חנינא בן דוסא היה עומד ומתפלל ובא חברבר (נחש) והכישו, ולא הפסיק את תפילתו (הלכו ומצאו את אותו חברבר מת ע"פ חורו). שאלו לו תלמידיו: לא הרגשת?, אמר להם: יבוא עלי מה, מתוך שהיה ליבי מכוון בתפילה - לא הרגשתי". התורה מזרזת פעמים רבות לזה: "לאהבה את ה' אלוקיך ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'", "את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק", "ובו תדבקון". ודוד אמר: "דבקה נפשי אחריך". וכל משמעות הפסוקים הללו אחת היא, שהדבקות שאדם ידבק בו יתברך, תהיה כל-כך גדולה עד שאינו יכול להיפרד ממנו כלל.

הענף השני של אהבת ה' הוא השמחה, וזה עיקר גדול בעבודת ה'. וכך אמר דוד: "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה". ועוד אמר: "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה". ואמרו רבותינו: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה". אמר רבי איבו: כשתהיה עומד להתפלל יהיה לבבך שמח עליך, שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו. ושלמה אמר: "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך". וכל מה שאדם זוכה להיכנס יותר לחדרי ידיעת גדולת ה', יותר תגדל בו השמחה וליבו שש בקרבו. ודוד הרבה לבטא את שמחתו בה' ואמר: "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'". ועוד אמר: "ואבואה אל מזבח אלוקים, אל אל שמחת גילי ואודך בכינור אלוקים אלוקי" (והיתה השמחה מתגברת בקרבו כל-כך עד שהשפתיים היו מתנענעות מאליהן ומרננות: "תרננה שפתי כי אזמרה לך". ועל שישראל לא עבדו את ה' בשמחה, אמר הקב"ה בתוכחה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". השמחה היא עיקר גדול בעבודת ה'.

הענף השלישי של אהבה הוא הקנאה, כי האוהב אינו יכול לסבול את הפגיעה בשמו יתברך והוא מקנא לה'. וכך אמר אליהו: "קנא קינאתי לה' צבאות". ופנחס בקנאתו לה' פגע בחוטאים ובזה נעצרה המגיפה: "תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל". מי שאוהב את ה' לא יוכל לסבול חילול שם ה' והוא שאמר שלמה: "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם" (משלי כ"ח, ד'). ודוד אמר: "אוהבי ה' שנאו רע". אם כן, עמדנו על שלושת הענפים של אהבה: הדבקות, השמחה והקנאה.

אהבת ה'

חסידות ועבודת ה'