41. זהירות ביתר חסידות | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חסידות ועבודת ה'

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

4539

2 דק' קריאה • 5 דק' האזנה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

עד עתה ביארנו את מידת החסידות בהרחבה. היום נוסיף עוד עיקר חשוב מאוד מאוד.
זאת לדעת, אין לדון את דברי החסידות במבט ראשון, שטחי, כי לפעמים מעשה מסוים נראה במבט ראשון טוב, הוא נראה כמעשה חסידות מובחר ובעצם תולדותיו רעות מאוד. הנה לדוגמא, גדליה בן אחיקם שהופקד על שארית ישראל בארץ בזמן חורבן בית ראשון, כאשר באו וסיפרו לו שישמעאל בן נתניה זומם להכותו נפש, לא האמין להם מפני רוב חסידותו. הוא לא רצה לקבל לשון הרע, וכאשר בא אליו יוחנן בן קרח ואמר לו: תן לי רשות להרוג את ישמעאל הזומם להרגך. אמר לו גדליה: "אל תעשה את הדבר הזה, שקר אתה דובר אל ישמעאל" (ירמיהו מ, טז). ומה הייתה התוצאה של חסידות זו, שלא האמין? שהוא עצמו נהרג ונתפזרו ישראל וכבתה הגחלת הנשארה, והכתוב יחס אליו את האשמה על האנשים שנהרגו - כאילו הוא הרגם. הווי אומר: צריך לשקול נכון את המעשים, לא להפריז בחסידות ולא למעט בחסידות.

הרמח"ל אומר: לא יוכל איש להצליח במשקל הנכון של החסידות, אלא בשלושה דברים:
א. שיהיה ליבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פנייתו אלא לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כוונה אחרת.
ב. שיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול, וישתדל לתקנם בכיוון הזה.
ג. שיהיה משליך יהבו על ה' ואז יזכה לסייעתא דשמיא. "אשרי אדם עוז לו כך... לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהילים פ"ד ו', י"ב).

אבל אם יחסר לאדם אחד משלושת התנאים הללו, לא יגיע אל השלימות וקרוב ליפול. אם הכוונה לא תהיה טהורה ומבוחרת, או אם יתרשל מן העיון והבדיקה של הדברים ותוצאותיהם, או אם לא יתלה בטחונו בקונו - קשה לו שלא ליפול. אך אם שלושתם ישמור כראוי: תמימות המחשבה, עיון וביטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. כמו שאמרה חנה בנבואתה: "רגלי חסידיו ישמור". וכך אמר דוד: "ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו" (תהילים ל"ז, כ"ח). נמצא שבכל מעשה יש לעיין מה יהיו תולדותיו, והוא מה שאמר רבי יוחנן: ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו לבין האומות". באותו מעשה של קמצא ובר קמצא שהלך והלשין למלכות שישראל מורדים בהם, וראיה שישלחו להם קרבן להקריב בביהמ"ק והם לא יקריבו אותו. שלחו איתו קרבן ועשה בו מום שבעיני הגוים אינו נחשב למום ובדיני ישראל זה מום. חשבו חכמים להקריב אותו משום שלום מלכות, אמר להם זכריה: "יאמרו: בעלי מומים - קרבין". רצו להרוג את השליח שלא יחזור להלשין, אמר רבי זכריה: "יאמרו: מטיל מום בקדשים - יהרג". ועל זה חרב הבית. צדיקות שלא במקומה, שאינה צופה את התוצאות של המעשים, זו אינה צדיקות ואינה חסידות. לאמור: לחסידות אמיתית דרישה בחינה מדוקדקת של המעשים ותוצאותיהם בנוסף לכוונה הטובה.

חסידות ועבודת ה'