ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- תולדות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
"וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה כ – כא).
שואלים חז"ל: מה פירוש המילה 'ויעתר'? רבי יוחנן מפרש שיצחק התפלל שפע של תפילות - ביקש וביקש עוד ועוד, עד שהתמלאה בקשתו. ריש לקיש אומר: שמילה זו היא מלשון כף שהופכים בה את התבואה. קרתה כאן מהפכה, שרבקה הייתה עקרה גמורה, ועל ידי התפילות התהפך הטבע שלה, "ותהר רבקה אשתו".
יצחק – עמוד העבודה
המהר"ל (דרך חיים אבות א, ב) מבאר ששלושת האבות הם כנגד שלושת העמודים שעליהם העולם עומד - 'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות שם). אברהם אבינו הוא עמוד החסד, 'חסד לאברהם'. יצחק הוא עמוד העבודה, שמוסר את נפשו כקורבן על קידוש ה', וזו עבודה. ויעקב איש תם יושב אהלים, עמוד התורה. יש מפרשים שאברהם אבינו הוא עמוד התורה, שהוא הראשון שמייסד את הדרך, הוא הקורא בשם ה'. יצחק לכולי עלמא, עמוד העבודה. ויעקב גמילות חסדים, כי הוא מתעסק בגידול המשפחה הגדולה, משפחת בית ישראל. כולם כמובן גם עסקו בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים. אבל לכל אחד יש הייחוד שלו, ויצחק הוא עמוד התפילה, עמוד העבודה, עבודת ה'.
עבודת הקרבנות והתפילה – התבטלות לה'
עיקרה של עבודת ה' היא כמובן עבודת הקורבנות. בעבודה זו אדם לוקח משלו, ומקריב לריבונו של עולם. כשאדם נותן משלו משהו שהוא עמל ויגע עליו, ומוסר את זה לריבונו של עולם, הוא מגלה בזה שהוא עבד ה', והוא בטל כלפי ריבונו של עולם. זו עניינה של העבודה - לבטא את הביטול של האדם אל ריבונו של עולם, להכיר שהכול בא ממנו, והכול פונה אליו. כיום, התפילה היא במקום קרבן. חכמים דנים אם תפילות אבות תקנו, או כנגד קרבנות תקנו, והתפילה עניינה לבטא את התלות שלנו בריבונו של עולם. לבטא שאין עוד מלבדו והכול ממנו. כל הבקשות שאנחנו מבקשים בתפילה מבטאות את העניין הזה. לא רק השבח שאנחנו משבחים את הקב"ה בתחילת התפילה, והתודה שאנחנו אומרים לקב"ה בסיומה, אלא גם הבקשות שבתוך התפילה מבטאות שהכול תלוי בה'. אל מי אנחנו פונים - אל מי שממנו אפשר לקבל, וכל בקשה ובקשה שאנחנו מבקשים מבטאת שצורך זה בא רק מריבונו של עולם, ואם הקב"ה לא יתן, זה לא יהיה.
הוי אומר שעניינה של העבודה היא לייחד את שמו של ה' שאין עוד מלבדו ושהכול תלוי בו, וה' אחד ושמו אחד. על כן גם אומר המהר"ל בתחילת נתיב העבודה, שבלעם אומר שאומות העולם יכולים להציע לריבונו של עולם אלפי אילים ורבבות נחלי שמן, ועם ישראל לעומת זאת מקריב כל יום קרבן תמיד אחד. "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (במדבר כח, ד) כדי לבטא שריבונו של עולם הוא אחד. לבטא את ייחוד ה', את אחדות ה', את מציאות ה' האחד, שמתבטאת בקורבן האחד.
הוי אומר, זה עניינה של התפילה. אנשים מבקשים בתפילה צרכים אישיים שלהם. צריכים חכמה כדי שיוכלו להבין וללמוד את התורה, מבקשים בריאות, מבקשים פרנסה, מבקשים מריבונו של עולם את הצרכים שלהם, הבקשות בעיקרן מבטאות את העובדה שהכול ממנו. אני מבקש מריבונו של עולם, ובזה אני עכשיו מודיע ומודע שהכול מאת ה' ורק אליו צריך לפנות, כי אין שום כתובת אחרת, הכול ממנו והכול בטל אליו. אל השיא של העבודה הזאת הגיע יצחק כשהוא הקריב את עצמו לריבונו של עולם. מסר את כל נפשו לריבונו של עולם.
הצרות כדי לעורר לתפילה וקרבת ה'
חז"ל אומרים שאם אדם מתפלל ולא נענה ישוב ויתפלל, שנאמר "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהילים כז, יד). כשיש לאדם צרה, אז הוא מתפלל לה' כדי לצאת מן הצרה, ובעצם עניינה של הצרה היא לא רק לגרום שהוא יתפלל על הצרה, אלא לעורר לכך שהוא צריך יותר להתקרב לריבונו של עולם. כלומר הצרה בשביל שיתפלל, ולא התפילה בשביל הצרה. חז"ל עוד אומרים: למה היו אימהות עקרות? כי חביבה על הקב"ה תפילתם של צדיקים ושל צדקניות. התפילה עצמה היא המגמה. היא לא אמצעי בשביל התוצאות שלה, אלא היא המטרה. תפילה זו דבקות והתקרבות לריבונו של עולם. תפילה זה ביטול של האדם כלפי ריבונו של עולם. הוא נהיה בטל באור ה', בלוע בגדולה האלוקית. כשיש לאדם איזה קושי וזה מעורר אותו להתפלל כדי לצאת מהקושי, הוא בעצם מבין, שהקושי בא כדי שהוא יתקרב עוד יותר לריבונו של עולם, ואם הוא עשה את רצונו של הקב"ה, והתפלל והתקרב יותר, אז ממילא תתקבל תשובתו, תתקבל התפילה, וממילא יסתלק הקושי, שהוא פועל יוצא מהריחוק. אבל המטרה היא לא רק סילוק הקושי, אלא הקירבה האלוקית.
התפילה זו עבודה גדולה, להתרגל שעבודת ה' בתפילה עניינה להתבטל כלפי ריבונו של עולם. אני לא בא רק לבקש בקשות ולהסתפק בזה, אלא הבקשות מבטאות את הביטול שלי כלפי ריבונו של עולם. זה עמוד העבודה. ולכן אמרו חכמים 'ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו' (ברכות כא.).
לימוד תורה כעבודת ה'
אמרו חז"ל, ש'אינו דומה מי שלומד מאה פעמים למי שלומד מאה ואחד פעמים' לומדים את זה מהפסוק "לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ". אומר הרצי"ה מאה פעמים ראשונות שאדם לומד, יכולה להיות איזו התחדשות בהבנה של הלימוד, אדם חוזר עוד פעם מבין יותר, חוזר עוד פעם מבין עוד יותר. אחרי שהוא מגיע למאה פעמים, הוא מבין את הדבר על בוריו. ועוד הוא אמר שמאה פעמים זה מעין ממוצע בין ארבעים לבין ארבע מאות. במקום אחד כתוב ארבעים פעמים, 'ששנה ממנו ארבעים פעמים והיה דומה למונח בכיסתיה', ובמקום אחר כתוב שחזר על הדברים ארבע מאות פעמים. בין ארבעים לבין ארבע מאות, זה מאה פעמים. לא בדיוק ממוצע, אבל משהו באמצע ביניהם. כשאדם לומד מאה פעמים, הוא כבר פחות או יותר הבין את הדבר על בוריו. והפעם המאה ואחת כבר לא תוסיף לו בהבנה. לכן מי שלומד מאה ואחת פעמים, זה כבר נחשב עובד ה'. התורה נהיית לעבודת ה'. הוא כל כך דבוק בריבונו של עולם ודבוק בתורתו, ולומד עוד ועוד למרות שמבחינת ההבנה כבר הבין את הדבר על בוריו, וגם מבחינת הזיכרון הוא יזכור את הדברים טוב, אבל הוא חושק בדברי התורה ולומד עוד ועוד. בכך נהפכת התורה אצלו לעבודה. לא רק בחינה של השגות והבנות אלא דבקות. זה עניינו של יצחק.
העבודה התמידית של יצחק
ההתמודדויות שיצחק עובר הם כדי לגלות יותר את עניינו המיוחד של יצחק. הרי יצחק מסר את נפשו על קידוש ה', היה מתאים שיהיו לו חיים נפלאים ומצוינים, מה יש יותר מקידוש ה', מה יש יותר מלמסור את נפשו על קידוש ה', הוא כבר נעקד על גבי המזבח, פשט את צווארו והיה מוכן לתת את כולו להיות קורבן לה'. ואז הוא מתחתן ואין ילדים, האם זה מגיע לו, אלא שחביבה על הקב"ה העבודה. יצחק עמוד העבודה. יש עכשיו ניסיון וסיבה כדי שתהיה התחזקות נוספת בעבודת ה'. ואז "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" (בראשית כו, א) עוד פעם קושי. ואחר כך חופר באר ויש התנגדות, לא מסכימים, ורבים עליה, ועוד באר ועוד פעם רבים עליה, ועל באר שלישית כבר לא רבים.
סיבת ההתמודדות עם העמים
הרמב"ן אומר שמעשה אבות סימן לבנים. והבארות הללו מסמלים את בתי המקדש. באר הראשונה ובאר שנייה שרבו עליה אלו שני בתי המקדש הראשונים שחרבו. והבאר השלישית, שלא רבו עליה, "וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת" (בראשית כו, כב) היא כנגד בית המקדש השלישי שיתקיים לעד. על בית המקדש לא רק שלא יריבו הגויים, אלא אדרבה, הם יבואו לשמוע את דבר ה' מבית המקדש. "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו ב, ג). זו הסתכלות פנימית, אבל אם נתבונן יכול להיות שזה עומק הפשט. למה רבים עם יצחק על הבארות שעבדיו חופרים? כי יצחק לא מתערה בסביבה. יצחק בא לגרר והגויים רוצים שהוא יהיה אחד מהם, אזרח כמו שאר האזרחים, והוא לא כזה. יש לו דרך מיוחדת, דרך של עבודת ה'. הוא ממשיך את דרכו של אברהם אבינו, שכאן התורה מעידה עליו ממש בפעם הראשונה בפירוש: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ה). על כן אומר הקב"ה ליצחק: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיך: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ". ולמה 'אל תרד מצרימה' מפני ששמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, ויצחק ממשיך את הדרך הזאת, ושומר מצוותיי חוקותיי ותורותיי. הכול יצחק שמר, לא רק מצוות שהם דבר הגיוני, אלא גם חוקות שאין להם טעם, ומפני שהוא דבק בקב"ה, אל לו לרדת למצריים.
יצחק הוא הולך בדרך חדשה, הוא שומר מצוות בהנהגה מיוחדת שהיא שונה מכל הסביבה שלו, וזה מרגיז ומעורר התנגדות, וגם מעורר קנאה, ורבים על הבאר. ואחר כך חופרים עוד פעם באר וגם כאן מתנגדים ורבים, למה רבים - לכאורה מי שחופר באר, המים מגיעים לו? אלא שהם לא רבים בגלל המים, אלא בגלל הדרך המיוחדת של יצחק שמרגיזה אותם.
אבל לאט לאט יצחק מתרומם ומתעלה ומצליח להראות את ההנהגה השלמה ויפה שלו. עכשיו כבר נגרמת יותר הערצה מאשר קנאה ושנאה, ועל הבאר השלישית הם כבר לא רבים, "וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ" (בראשית כו, כב).
כשעם ישראל יהיה במעלתו – תסור קנאת העמים
אומר הרמב"ן שמעשה אבות סימן לבנים. בתי המקדש חרבים מפני שעדיין לא הצלחנו להגיע אל השלמות הגדולה והעליונה. המציאות שלנו בין העמים היא שאנחנו מעוררים התנגדות מפני שאנחנו יותר טובים, אבל לא מספיק טובים. גם כשישראל במצב הזה של חורבן הבית, ישראל נמצאים במדרגה גבוהה, אבל עדיין לא במדרגה העליונה כמו שצריכה להיות לעומת שאר העמים. עם ישראל הוא תמיד יותר מוסרי, יותר קדוש, יותר רוחני, יותר ערכי. אבל כשעדיין עם ישראל לא במצב האידיאלי, אז יש משבר, ועוד פעם התחזקות, ועוד פעם משבר. לעתיד לבוא, עם ישראל יגיע למצב העליון הזה, שהוא לא יעורר קנאה, אלא יעורר הערצה בלבד. לא יעורר מתח אצל העמים שירגישו עצמם שהם פחות טובים, לא ירגיז ויעורר קנאה, אלא העמים יראו את עם ישראל שהוא כל כך גדול שאי אפשר לקנא בו. זה פער גדול. אדם מקנא בשווה לו, לא מקנא בגדול הדור. אדם מקנא בחברים, במי שהוא יכול להיות כמוהו, במישהו שביחס אליו הוא יכול להיות יותר מצליח, אבל כשהפער הוא כל כך גדול, אז כבר לא מקנאים, זה משהו ששייך להערצה. עם ישראל עניינו להופיע בקרב העמים כ'ממלכת כהנים וגוי קדוש', מושלם בהתנהגותו, עניו ולא מתנשא, ורואה את עצמו שעניינו לשרת את כל העולם כדי להביא לו את אור ה'.
עם ישראל – משרתי ה' והעולם
הרב זצ"ל היה חותם באגרותיו 'עבד לעם קדוש על אדמת הקודש בעיר הקודש' כשהיה ביפו. לכאורה המילה 'רב' היא ההפך מ'עבד', רב זה אדון! אבל באמת רב אמיתי הוא עבד, כי יודע שתפקידו לשרת את הציבור להביא אליו את דבר ה'. זה שירות להרבות אור תורה. עבדות לציבור באופן אמיתי. 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' הרבה פירשו, שתאהב את מלאכת הרבנות אבל תשנא את ההתנשאות של הרבנות, את החלק של התפקיד שקשור לכבוד ולחיצוניות. צריך לאהוב את החלק של עבודת השירות, להיות משרת, ולהשיב על כל שאלה, לעזור לכל אדם, לייעץ, ללמד, זו עבדות ולא התנשאות. זה עניינו של עם ישראל בקרב העמים, להיות המתווך כביכול בין ריבונו של העולם ובין עולמו ובין כל האומות, להיות 'ממלכת כהנים' שהם משרתי ה' ומשרתי העולם.
הרעב הרוחני
בהמשך הפרשה, "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן" (בראשית כו, א), כבר הזכרנו פעם שבספר אור המאיר מסביר שיש רעב ללחם שאין לחם ואין מה לאכול, ואדם מרגיש מצוקה נוראה וצורך גדול מאוד לאכול ואין לו מה לאכול. האדם צמא ורעב ונפשו זועקת, מבקש את נפשו למות, הוא לא יכול לסבול את המצוקה הזו. יש רעב רוחני. אדם מרגיש שחסר לו בתורה ובקדושה. החסרון ממש מציק לו כמו שרעב פיזי מציק לאדם, שאם לא אכל קצת, מציק לו הרעב, ואם זמן רב לא אכל, מציק לו הרעב מאד. מהרעב הגשמי צריך אדם ללמוד איך הוא צריך להיות רעב מבחינה רוחנית. כשאדם עדיין לא התמלא בתורה, ולא התמלא בתיקון המידות, צריך להרגיש צורך גדול להתמלא. צימאון גדול לדבר ה'. חז"ל אמרו: 'הווי שותה בצמא את דבריהם' (אבות פרק א משנה ד) - כלומר תרגיש צימאון לשמוע את דברי התורה, להרגיש צורך לשמוע עוד ועוד, עוד לקבל ועוד ללמוד ועוד לדעת. אם יש עוד מסכת, הלכה או דבר אמונה שאדם לא למד – צריך להרגיש חסר. צריך להרגיש את הצער הזה, את המצוקה הזאת, את החיסרון הזה, את הצימאון והרעב לדבר ה'.
הברכות הושגו בערמה, כתיקון לקללת הנחש
אנחנו מגיעים לפרשת הברכות שקיבל יעקב. הדברים קצת תמוהים, מה ראה יצחק לברך את עשו ולא את יעקב? למה בכלל לברך את עשו? מדוע הברכות צריכות להגיע ליעקב בעורמה, ולמה יעקב מקבל את הברכות בלי שיצחק התכוון לתת לו אותן?
כשמסתכלים במבט שטחי, באמת לא מבינים את הדברים. הזוהר (בראשית קמ"ג ע"א) ומאיר לנו את הדברים במבט יותר גבוה, ואומר לא להסתכל על האירוע הזה כשלעצמו, אלא יש לאירוע הזה קשר עם אירוע אחר שאירע כמה דורות לפני כן, אצל אדם הראשון. כשבא הנחש בעורמה "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, א), ומפתה את חווה ומטכס איך לפתותה. חז"ל מרחיבים שהיה כאן מהלך שלם של ערמה לפתות ולהכשיל את חווה ואת האדם הראשון בחטא הראשון, במצווה הראשונה שהאדם נצטווה. התוצאה מהעורמה הזאת הייתה שבאה קללה לעולם, קללה לאדמה, ולאדם, העולם ירד וירד.
עד שבא אברהם אבינו והתחיל לתקן את חטאו של אדם הראשון, אברהם אבינו סולל דרך חדשה ובזכותו העולם יתקיים. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) אל תקרי בהיבראם אלא באברהם. אחריו בא יצחק וממשיך את התיקון הזה ומעלה את העולם בעוד שלב של תיקון, ואחריו בא יעקב. חז"ל אומרים על יעקב: שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון (בבא בתרא נח.). באדם הראשון הייתה שלמות. לא הייתה שותפות של בני אדם בבריאתו, ריבונו של עולם ברא אותו באופן הכי שלם שאפשר, אפילו עקבו מכהה אורה של חמה, ויעקב אבינו היה מעין שופריה דאדם הראשון. חז"ל מתכוונים להגיד לנו שיעקב אבינו הגיע לתיקון של חטאו של אדם הראשון. מבחינה מסוימת הוא מתקן את החטא, ומגיע הזמן שתחזור הברכה לעולם.
הברכה צריכה להינתן באותו האופן שבו ניתנה הקללה. הקללה באה בערמה וגם הברכה צריכה להתגלגל לעולם בערמה. הקללה באה על ידי חווה, אישה שגרמה לקללה, וגם הברכה צריכה להתגלגל על ידי אישה, לכן רבקה היא מגלגלת את הדברים האלה, וגורמת שתחזור הברכה. הברכה צריכה כמובן להינתן למי שהוא לא מייצג את הנחש, אלא למי שמייצג את התיקון. עשו הוא המשך של הנחש, הוא המשך של אותה שיטה של קלקול, מובן שלא צריך שתהיה לו ברכה. הזוהר מלמד אותנו שאם אנחנו מסתכלים על הדברים ובוחנים אותם במבט ארוך טווח, אז הם נראים אחרת ומקבלים משמעות אחרת.
במבט ארוך מבינים את האירועים
חז"ל מלמדים אותנו הרבה פעמים את הדבר הזה. ישראל יורדים למצרים למאתיים ועשר שנים, ואנחנו לא מבינים על מה ולמה, אבל כשמסתכלים ומתבוננים, אז באה החוכמה הפנימית ואומרת לנו שיש איזה חשבון שמתחיל מאדם הראשון, ואחר כך מתגלגל ומשתלשל ויש לגלות תפקיד. במבט ארוך התמונה נראית לגמרי שונה. כך צריכים ללמוד את דברי התורה, לא במבט עכשווי של מאורע בודד, אלא לראות ולדעת את הדברים בצורה שלימה.
הברכות ליעקב – תיקון לקללות לאדם הראשון
עוד מדקדק הזוהר (שם) ואומר שהברכות ממש עניינם לתקן את הקללות שניתנו אז לאדם הראשון, אומר הזוהר: בשעה שהביא הנחש קללות על העולם, כתוב "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ...ּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז). שהארץ לא תעשה פירות כראוי. וכנגד זה באה הברכה: "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ" (בראשית כז, כח). כנגד "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (שם), נאמר "מִטַּל הַשָּׁמַיִם" (בראשית כז, כח). כנגד "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (שם ג, יח), נאמר: "וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (שם כז, כט). כנגד "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (שם ג, יט) – "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים" (שם), כמו שנאמר: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" (ישעיהו סא, ה). יש כאן סדר של תיקון. היה עיכוב בברכה לעולם בגלל החטא. העולם היה צריך להתברך על ידי קיום המצוות שאדם הראשון יקיים, וזה התעכב והשתבש. עכשיו באה השעה לתקן את הדברים, ובאה ברכה לעולם, והקללה נשארה אצל מי שמגיע לו.
רגלי חסידיו ישמור
אנחנו יכולים ללמוד מהברכות דברים נוספים. הקב"ה שומר את רגלי חסידיו. אפילו אם יש להם איזו טעות מאיזו סיבה שהיא, הקב"ה לא נותן שהשגיאה הזאת תצא אל הפועל. הקב"ה שומר על יצחק. יצחק הוא איש קדוש וגדול ונמנע ממנו המימוש של הברכות בצורה לא נכונה.
הברכה הזו שהקב"ה דרך יצחק מברך את יעקב, היא לא רק ברכה גשמית, שיהיה ליעקב אוכל, משמני הארץ וטל השמים וכדומה, אמנם גם העולם הזה חשוב, אבל כמובן רמוז בזה תוכן פנימי עמוק.
הזוהר מזהיר לא ללמוד את התורה בצורתה החיצונית. התורה לא מספרת סיפורים, התורה נותנת הדרכות. התורה היא הוראה. מכל דבר צריך ללמוד הדרכה איך להתנהג. אנחנו רואים שבסופו של דבר יצחק מסכים עם המהלך הזה, "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז, לג). ואחר כך שיעקב בורח מעשו, יצחק מוסיף לו עוד ברכות.
התמודדות האבות ומגמתה
מתי הברכות ליעקב מתקיימות? אנחנו רואים את אותה התופעה שדיברנו עליה בתחילת הפרשה. יצחק מוסר את נפשו ואחר כך צריך להתמודד התמודדויות רבות. יעקב מקבל ברכות. לכאורה הוא צריך להיות עכשיו במצב מושלם ומתוקן, ריבונו של עולם אתו. לברכות אביו יש עוצמה רבה, ואפילו עשו יודע שיש להן עוצמה, אבל אנחנו רואים שלאחר שיעקב מקבל את הברכות, הוא מיד צריך לברוח ולהתמודד עם לבן והרמאות שלו. יעקב מייצג את מי שמתמודד עם ייסורים, "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (תהילים כ, ב). יעקב הוא למוד התמודדויות - עם עשו, ועם לבן. כל הזמן נמצא בקשיים גדולים "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה", ה' יענה לקורא אליו כמו ששמר על יעקב מכל צרותיו. הסיבה היא, כפי שהזכרנו, שהגדולים צריכים להתמודד עם הקשיים, כדי לגלות עבודת ה' מיוחדת, ומכל קושי להוציא עוד מעלה בעבודת ה'.
התקדמות תמידית למרות הקשיים
אנחנו צריכים ללמוד מזה לתקופה שלנו. הקשיים שאנחנו נפגשים איתם הכלליים והפרטיים, הם קשיים בונים. זה עניינם, כל הזמן אנחנו מתקדמים והולכים, אבל כל התקדמות מביאה להתמודדות חדשה. כל הצלחה מעוררת התנגדות יותר גדולה. ככל שאנחנו נאחזים בארץ ישראל, יש יותר התנגדות להיאחזות הזאת ויותר ניסיון לפגוע בה. זה הסדר שיש ניסיונות ויש התנגדויות, ולכאורה יש פה ושם עיכובים והפרעות שנראים כנסיגות, אבל בעצם בהסתכלות אמיתית אנחנו כל הזמן מתקדמים, גם בישוב ארץ ישראל, גם בתורה.
גם מבחינה רוחנית, מבחינה חיצונית אפשר להגיד שאולי לא הייתה תקופה של מתירנות כזאת, אבל זה לעומת זה עשה אלוקים, ולעומת החולשות יש התחזקות והתגברות של לימוד התורה ושל קיום מצוות, ושל עם ישראל המתחזק בארצו מבחינה רוחנית. זה הדבר היותר מרכזי וחשוב. החולשות עוברות, וההתחזקות היא הדבר היציב והקבוע. צריך לדעת להסתכל בעומק הדברים ולא בחיצוניותם של הדברים. אז רואים איך ריבונו של עולם מוביל אותנו דרך כל ההתמודדויות האלה. יש קשיים ויש מעצורים אבל 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'.
ההתקדמות בהתיישבות
בימים האחרונים, הראו לי שעשו חשבון מתוך סטטיסטיקות שיש לממשלה, ומצאו כמה אנשים יושבים ביהודה ושומרון ואיך ההתקדמות של ההתיישבות היא עקבית וקבועה. יש מקומות שכבר מוסכמים כמו אריאל ומעלה אדומים וביתר עילית וגוש עציון, ויש מקומות שעדיין אין הסכמה עליהם, ומתברר ששם לבד יש מאה ועשרים אלף איש. מראים את הנתון לחברי הכנסת והם נדהמים. מראים ליו"ר האופזיציה את המספרים והיא אומרת: זה כמובן יחד עם ירושלים. אומרים לה: לא! בירושלים יש עוד כשלוש מאות אלף יהודים במזרח ירושלים, חוץ מ-320 אלף שיש ביהודה ושומרון, ומתוכם המאה ועשרים אלף במקומות הבלתי מוסכמים. אז אי אפשר לשנות את המצב הזה. זה לא נעצר, כל הזמן ההתיישבות מתחזקת. לא נותנים לבנות לרוחב, בונים לגובה.
מבחוץ נראה שיש רק צרות והפרעות, אבל זה הסדר האלוקי שדברים טובים צריך להסתיר. כולם יחשבו שהמפעל ביהודה ושומרון לא מצליח, ובינתיים בשקט הוא הולך ומתפתח.
היום ראש חודש כסלו, חודש ימים עבר מתחילת ה"זמן". חודש מאוד מוצלח בתור התחלה. עכשיו צריכים לבנות קומה שנייה, שהחודש הבא יהיה עוד יותר טוב. חזק ונתחזק, ושיהיה לנו חודש טוב ומבורך של שקידה ועלייה במעלות התורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
