ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בחוקותי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
המילה 'בחוקותי' היא גם מלשון חקיקה. הקב"ה חקק את עשרת הדברות בתוך אבנים, וצורת האבנים נעשתה בצורת האותיות. והאבנים והאותיות של עשרת הדברות נעשו דבר אחד, לא כמו נייר שאותיות הדיו הם על גביו - אלא חקיקה, ממש דבר אחד. וכך אפשר להבין: "אם בחוקותי תלכו" - התורה חקוקה בלבבם של עם ישראל. "ישראל ואורייתא חד הוא" [ישראל והתורה הם דבר אחד]. זה לא שיש נשמה ישראלית שיש לה ציוויים ומצוות והם תוספת לה, אלא התורה והנשמה הישראלית הם אחד. הטבע הרגיל של עם ישראל זה קיום התורה.
"אם בחוקותי". אפשר גם לומר שזה לא הגדרת המציאות אלא שזה ציווי . זאת אומרת עליכם לחקוק את התורה בלב. שהתורה לא תהיה איזה דבר חיצוני אלא שהיא תהיה עצם מעצמכם ובשר מבשרכם, עצם מנפשכם ומנשמתכם. את מהות התורה ומהות המצוות יש לחקוק בנפש.
שני ההסברים האלו הם לא סתירה. מהות הנשמה הפנימית היא התורה, אבל יש לבוש לנשמה - הגוף וכוחות הנפש, וכוחות אלו במהותם אינם תורניים, וזה מה שאומרת התורה: תחקקו בנפש הטבעית את התורה וע"י החקיקה הזאת תתקשר הנפש הטבעית עם הנשמה הפנימית של התורה, החקיקה הזאת תחדור עד המעיין הנשמתי הפנימי ואז תתגלה הנשמה, והנשמה הנפש שניהם יתאחדו יחד עם התורה, וזה "אם בחוקותי תלכו". ואז כאשר התורה נחקקת בתוכו של האדם והאדם מתאחד עם התורה אז נעשה 'מהלך', "אם בחוקותי תלכו", הוא נעשה כמעיין המתגבר כנהר שאינו פוסק, המהלך הרוחני שלו כבר פורץ מתוכו, הוא לא צריך להתגבר, לנצח כוחות, לדכא כוחות שמפריעים לו לעשות רצונו של רבש"ע, כי רצונו נעשה כרצונו של הקב"ה. "עשה רצונך כרצונו". "אם בחוקותי תלכו" - אם תגיעו לנשמה הפנימית שהתורה חקוקה בתוכה אז 'תלכו', זה כבר יהיה מהלך, לא עומדים ומקיימים ושומרים את התורה, אלא מתקדמים כל הזמן. והולכים ועולים - וזה עניינם של ישראל - ללכת הלוך ועלֹה. "בחוקותי תלכו". ואז אדם בא למצב זה שהמדרש מביא 1 בתחילת הפרשה: "אם בחקותי תלכו הה"ד 2 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'...". דוד היה מתכנן ללכת למקום אחד והיה מוצא את עצמו בבית המדרש. יש ילדים ששולחים אותם לחנות מחפשים אותם אח"כ, ולבסוף מוצאים אותם במגרש. כך להבדיל דוד, התכוון ללכת לצרכיו האישים, אולי לצרכים ציבוריים והיה מוצא את עצמו בבית המדרש. "אם בחוקותי תלכו" - זה קורה כאשר התורה נעשית חקוקה בתוך האדם. בית המדרש נעשה טבע פנימי שלו.
ה'שפת אמת' מוסיף כאן ביאור: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך'" - חשבתי על כל מיני דברים ותמיד קשרתי אותם אל עדותיך, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". כל מקום שהיה דוד הולך אליו הפך להיות בית המדרש שלו. בכל מקום שהלך דוד הוא הלך עם אווירת בית המדרש.
"ועשיתם אתם"
אומרת התורה: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". אומר המדרש 3 "א"ר חמא ברבי חנינא אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו אתם 'עשיתם אותם', ועשיתם אתם . א"ר חנינא בר פפי אמר להם אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם , 'ועשיתם אותם'..." - 'ועשיתם אתם ' אותם כתוב ללא ו', וזה אומר שאתם עושים את עצמכם. כשאדם מקיים את התורה הוא יוצר את עצמו, הוא מקיים את עצמו, הוא בורא את עצמו כאילו נעשה אדם חדש, ע"י עשייתו את התורה ואת המצוות. מעין מה שאומר המדרש 4 בהמשך: "וזכרתי את בריתי יעקב הה"ד 'ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל', ר' פנחס בשם ר' ראובן: אמר הקב"ה לעולמו עולמי עולמי אומר לך מי בראך מי יצרך: יעקב בראך, יעקב יצרך, ככתוב 'בוראך יעקב ויוצרך ישראל'..." - המדרש כמובן נותן פשט אחר מפשט הפסוק. "כה אמר ה' בוראך יעקב", כלומר יעקב בורא את העולם. נשים לב ללשון, לא כתוב שיעקב וישראל מקיימים את העולם בעזרת לימוד התורה שלהם, שאם יקיימו את התורה העולם יעמוד ואם ח"ו לאו - אז לא. כאן כתוב " בוראך יעקב, יוצרך ישראל" - יעקב בורא ומחדש את העולם ע"י קיום התורה. קיום התורה זה יצירת המציאות.
הרב בתחילת אורות הקודש אומר מה ההבדל בין חוכמת העולם וחכמת התורה. חכמת העולם היא חכמה מציירת. היא מסבירה את המציאות, מבארת אותה, מראה איך משתמשים במציאות, איך מסכלים עליה - אבל היא לא יוצרת בעולם. חכמת התורה היא יוצרת בעולם, היא פועלת במציאות. על אחת כמה וכמה שע"י התורה האדם יוצר את עצמו בשעת לימודה. "ועשיתם אתם" - כאשר אתם מקיימים את התורה אתם יוצרים את עצמכם, מתחדשים ועולים ונעשים כבריה חדשה.
אם כן, אומרת התורה "אם בחוקותי תלכו", הלשון 'אם' אפשר להבין אותה כהתנאה: אם תעשו כך אז תקבלו שכר: "ונתתי גשמיכם בעיתם". אבל יש ב"מדרש חכמים": "אם בחוקותי תלכו" זו כאילו הקב"ה מבקש מישראל, הוא כל כך משתוקק הוא מתאווה, ולכן ננקטת הלשון הזו: בבקשה בחוקותי תלכו. זה לא ציווי, זו הבעת רצון אלוקי. וכמובן, חכמים מפרשים לנו מה פירוש "אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה". הרי על המצוות נצטוו אחר כך "ושמרתם את מצוותי", אז מה זה "אם בחוקותי תלכו"? לימוד התורה. זה השורש. זה יסוד הכל: עמל התורה הוא ההתחלה של הכל, וח"ו אם לא תהיו עמלים בתורה מזה נגררת כל ההתדרדרות. ואלה בעצם דברי חכמים 5 במסכת נדרים: "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה'? על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם'. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה". כלומר, ברכו בתורה, למדו את התורה, עסקו בתורה - זה בעצם השורש שכאשר מתרחקים ממנו הארץ נחרבת. יש הרבה דברים שגרמו לחורבן הארץ. אבל מה השורש? איך התחילה ההתדרדרות? שלא ברכו בתורה תחילה. שלא היו עמלים בתורה. צריך להתאמץ, לשקוע, להשקיע כוחות. לא לומדים את התורה בנחת, דרכה של התורה היא להתאמץ בה, לתת את כל הכוחות.
"ונתתי גשמכם בעיתם"
הרבה הבטחות גשמיות יש כאן, של שלמות גשמית, שלום בארץ. ולכאורה, איפה ההבטחות הרוחניות, העולם הבא? ה'כלי יקר' מביא מספר טעמים של הראשונים למה לא נזכר בתורה העולם הבא. השל"ה גם מבאר מדוע לא נזכר עוה"ב. הוא אומר שכן נזכר. הוא מסביר יסוד גדול בהתבוננות בלשון הקודש. לשון הקודש היא לא רק שפה של סימנים להעברת ידיעות מאחד לשני, לשון הקודש היא קדושה. האותיות יש בהן מהות עצמית. כל אות ואות יש לה צורה מיוחדת שמביעה תוכן, לכל אות יש גם מספר שגם הוא מביע תוכן, וכן לכל אות יש שם וכל שם של אות גם הוא מביע את התוכן הפנימי של האות. כשכמה אותיות מצטרפות למילה - יש לזה מהות כללית. כל המילים של הקודש יש להם תוכן של הקדושה. כל השימוש היום יומי בלשון הקודש הוא בדרך השאלה. למשל אנחנו קוראים לרגל של שולחן 'רגל', זו דרך השאלה - שהרי ברור שהוא לא הולך, כמו כן אוזן של ספל איננה שומעת, וכד'. אנחנו חושבים שהמקור של רגל של שולחן הוא רגל של אדם, אבל זה גם מושאל. כשאנחנו אומרים "העיניים של המדינה", אנחנו חושבים שזה מושאל מעיניים של בן-אדם, אבל גם עין כזו היא מושאלת. יד של אדם היא מילה מושאלת, שכן פירושה הוא כוח עליון, כשהנביא אומר "יד ה' הייתה עלי" אומרים חכמים "דברה תורה כלשון בני אדם", "עייני ה' שוטטות בכל", אין לקב"ה אין שום דבר גשמי. "הארץ הדום רגלי", וודאי שלקב"ה אין רגלים. כל השמות האלה הם שמות של תארים עליונים והם הושאלו בסבב שהולך ויורד, מכוח עליון: כוח עשיה, כוח השפעה, כוח פעולה. הקב"ה נמצא בכל מקום אז אנחנו אומרים שהוא הולך, "רוח ה' מרחף על פני המים". יש שאומרים שאנחנו משאילים את הביטויים כדי שאנחנו נבין אותם. לשון הקודש מקורה בכוחות הקדושה. ולא דברה תורה כלשון בני אדם אלא דברה תורה בלשון שאנחנו משאילים ממקורות עליונים.
ולפי זה, "ונתתי גשמיכם בעיתם" זה רק בהשאלה, 'גשם' היא מילה מושאלת לשפע שיורד מלמעלה לעולם, אנחנו רק משאילים את הביטוי למים שיורדים מעננים. אם כן יש ללמוד את התורה בכמה מישורים: יש גשם גשמי, אבל יש כאן גם הבטחה לשפע עליון רוחני. השמים הם הכוח המשפיע, והארץ הוא הכוח המקבל ועונה לשמים בחזרה. אנחנו מבורכים בשפע רוחני, בשפע לימודי, שפע שעובר מהרב לתלמיד, השפעה משפע רוחני עליון לדברים היותר נמוכים שבתוך האדם בעצמו. לזה מכוונת הברכה לגשם בפרשה הזו. אם כן בפרשה הזאת מופיעות הברכות לעולם הבא, רק צריך לקרוא נכון. כך אומר השל"ה.
"ועשיתם אתם"
ממשיכות הברכות. "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם" - הפסוק הזה צריך ביאור. בוודאי שאין הכוונה שלא תגעל נפשי אתכם במובן הפשוט. אבל יש כאן הבעה עמוקה מאוד, ונתתי משכני בתוככם - איך משכנו של הקב"ה יכול להיות בתוך העולם הזה הנמוך, המסובך והמורכב, לכאורה זה בלתי אפשרי, ולכן באה ההבטחה "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם". "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" מפרש רש"י: "אטייל עמכם בגן עדן", גם זה על פי המדרש "כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים מפני, יכול לא תראו ממני? ת"ל 'והייתי לכם לאלוקים' ", אז נפחד או לא? נזדעזע או לא? כלומר זעזוע חיצוני, פחד חיצוני לא יהיה, אבל הערצה, התפעלות, הכרת הגדולה האלוקית שהיא למעלה למעלה מהאדם - כן, ועם כל זה הרגשת ה'יחד'. זה כאשר "בחוקותי תלכו". כשהתורה נחקקת בתוך האדם, כשהאדם והתורה נעשים אחד, כשאדם כולו שופע שפע של תורה ומצוות ומעשים טובים אז ישראל מגלים ממש את המקור האלוקי. על הפסוק "ועשיתם אותם" - יש פירוש בזוהר: ועשיתם אותי, כלומר כשישראל עושים את המצוות, הקב"ה מופיע בעולם. "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" - לכאורה היה צריך להיות כתוב אשר תזכיר את שמי, אלא בכל מקום שאדם מזכיר שם שמים, כשאדם עוסק בתורה אפילו ביחיד, הקב"ה עימו. הרצי"ה אומר שכל מקום שאדם מזכיר את שמו של הקב"ה - הקב"ה מדבר מתוך פיו, כשאדם מקיים מצווה הוא שליח של הרצון האלוקי בעולם, כשהוא אומר דברי תורה הקב"ה מדבר מתוך פיו, "פה אל פה אדבר בו". יש כאן איזו הופעה אלוקית.
עד כאן הברכות. הברכות האלה שחלקן עדיין לא התקיימו אך בוודאי עומדות להתקיים שהרי כל מה שנאמר בתורה זו מציאות נצחית עד הסיום של "ואולך אתכם קוממיות". לכאורה אסור ללכת בקומה זקופה שהרי זו גאווה. מי שהולך בקומה זקופה - דוחק רגלי שכינה. זאת כשיש לאדם מציאות עצמית נפרדת מהגדולה האלוקית, אבל כשאדם מישראל מגיע למצב שכולו תורה, שכולו שם שמים - אז ההופעה האלוקית עניינה להיות מושלמת, בקומה זקופה.
"מציץ מן החרכים"
אחר כך מגיעה התוכחה. חז"ל אומרים בסוף מסכת מגילה, שעזרא תיקן לישראל שיקראו את הקללות של סוף בחוקותי לפני שבועות, ואת הקללות של ספר דברים בפרשת כי תבוא לפני ר"ה, מדוע? כדי שתכלה שנה וקללותיה. אומרת הגמרא: הקללות לפני ר"ה זה מובן שכן אז מסתיימת שנה. אבל מה לקללות לפני חג השבעות? אלא חג השבועות הוא ר"ה לפירות האילן. כלומר, עצם הזכרת הקללות יש בהם בחינה כאילו עברנו אותם. הקריאה שלהם, ההתבוננות בהם היא כאילו עברנו אותם. התוכחה היא חריפה מאוד. קללות איומות ונוראות. כמובן זה רק אם ישראל לא יעשו רצונו של מקום, ואעפ"כ עדיין אנשים מפחדים לעלות לתורה בפרשה הזו.
התוכחות באות מאהבת ה' אותנו, "את אשר יאהב ה' יוכיח". מרוב רצונו שנהיה נקיים מכל רבב - באה התוכחה. כבר בתוך התוכחה רמוז כמה רבש"ע אוהב אותנו: "ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עימי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי, והכתי אתכם גם אני שבע על חטאותיכם". "והלכתי אף אני עמכם" יש כאן רמז - גם אני אלך אתכם. הקב"ה סובל יחד איתנו בצרות שלנו, הוא איתנו תמיד. "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים לכלותם" דורשים 'לכלותם' - לכלתם, הכלה זוהי השכינה שהיא הולכת עמהם. גלו ישראל לבבל - שכינה עמהם. כישראל חוזרים מהגלות "והשבתי את שבות עמי ישראל". הקב"ה שב איתנו. משל למה הדבר דומה למלך שבנו לא שומע לו והלך עם נשים לא מהוגנות שמביישות את המלך, הוא מוכרח להוציא אותו מהבית, אבל מאידך הוא מפחד שהבן ייפגע, אז הוא הולך איתו . כך הקב"ה לא עוזב את ישראל והולך יחד עם ישראל בכל צרותם בבחינת "עמו אנוכי בצרה".
"פתח ר' יצחק 'דומה דודי לצבי או לעופר האילים... מציץ מן החרכים' - משל למלך שסרחה אשתו הוציא אותה מהיכלו. מנה עשתה? לקחה את בנו אהובו וכשהמלך נזכר בבנו ובאשתו, עולה גגות ויורד מדריגות ומציץ בין נקבי הכותל עליהם, זה מה שכתוב 'מציץ מן החרכים' ". המלך גרש את ישראל אבל הוא מתגעגע אליהם והוא מציץ עליהם בין נקבי הכותל, כיוון שרואה אותם מתחיל לבכות. ואומר הזוהר, שישראל צריכים לשמוח כאשר הם שומעים את זה: גם בזמן שהקב"ה מעניש אותנו הוא עושה זאת לטובתנו, כדי שנקבל את כל הגדולה שהקב"ה חפץ לתת לנו.
סיום ספר ויקרא ויום ירושלים
התוכחה באה בסיום ספר ויקרא. בעצם בחינה של סיום התורה. הספר הבא, ספר במדבר, הוא ספר הדרך לארץ ישראל, ספר דברים הוא ספר חזרה על התורה, משנה תורה. לכן בסוף ויקרא, סוף התורה באות הברכות והתוכחות. בספר בראשית רבש"ע מתגלה כבורא עולם, מופיע בטבע , מופיע באמונה הטבעית של האבות. האבות מכירים את הקב"ה מתוך הטבע. ספר שמות הוא התגלות הקב"ה מעל הטבע , יציאת מצריים נתינת התורה, ואח"כ: המשכן. מעל הטבע. הקב"ה משרה שכינתו בצורה על טבעית וכל ישראל רואים את השפעת השכינה על עם ישראל. ספר ויקרא הוא המגמה האלוקית, ההתקדשות בעבודה, שיא העבודה של הקב"ה. עבודת המקדש, עבודת הקודש, ע"י הכהנים שמבטאים את הקודש של עם ישראל.
השבוע בעז"ה נחגוג את יום ירושלים. אנחנו התקדמנו במהלכי הגאולה, מאתחלתא לאתחלתא, לשלב יותר מתקדם, ואנחנו כבר נמצאים בירושלים עיר הקודש. אבל בית המקדש עדיין לא בנוי והשכינה עדיין לא גלויה. היא שורה בכל מקום שישראל נמצאים על אחת כמה וכמה כשישראל בארץ ישראל, ובירושלים בוודאי. מהכותל היא אף פעם לא זזה. אולי זו הכוונה "הנה זה עומד אחר כותלינו ... מציץ מן החרכים". אבל העיניים צופיות להשראת השכינה הגלויה השלמה לכל מילוי הברכות שבתחילת הפרשה שלנו.
יה"ר שנזכה לכך במהרה מתוך ההתקדמות שלנו לירושלים, ליום העצרת - יום מתן תורה, ושנזכה לא רק לקבל את התורה בלימודה, אלא גם לקיים ולהקריב קרבן שתי הלחם בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
^ 1 ויקרא רבה (וילנא) פרשה לה ד"ה א אם בחקותי.
^ 2 הדא הוא דכתיב (=זה שכתוב).
^ 3 ויקרא רבה (וילנא) פרשה לה ד"ה ז ואת מצותי
^ 4 ויקרא רבה (וילנא) פרשה לו ד"ה ד ד"א וזכרתי
^ 5 תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה.
^ 2 הדא הוא דכתיב (=זה שכתוב).
^ 3 ויקרא רבה (וילנא) פרשה לה ד"ה ז ואת מצותי
^ 4 ויקרא רבה (וילנא) פרשה לו ד"ה ד ד"א וזכרתי
^ 5 תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
