ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בלק
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם
המשנה באבות (ה, יט) מונה את מידותיו של בלעם:
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע: עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
מהפסוקים נראה שבלעם הרשע חשב עצמו לצדיק. הרי הוא עושה רק מה שהקב"ה אומר לו לעשות ולא עובר על פי ה'. בלעם גם חשב שהוא בעל מידות מתוקנות וכך הוא חינך את תלמידיו על פי מידותיו. הוא היה בטוח שהמידות שלו הן הצודקות והנכונות ביותר. וכי עין רעה זו לא מידה טובה וצודקת? מה יש לנו נגד ביקורת?! מה רע בביקורת שרואה את הדברים הלא חיובים כדי להעיר עליהם, ללחום בהם ולסלק אותם? לקלל את הדברים שמקולקלים זה לכאורה דבר חיובי, שהרי צריך לסלק את כל הרע שיש בעולם.
גם כשבלעם הולך לקלל את ישראל הוא מחפש רק את החסרונות שלהם. הוא אמנם לא מוצא, כיוון ש"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג, כא) ולכן אין לו עילה לקלל, אך הוא מראש הולך ללחום עם ישראל מצד הפגמים שלהם. על הפסוק: "מה אזעום לא זעם ה'" (שם כג, ח), אומרת הגמרא שהקב"ה זועם בכל יום רגע אחד (ברכות ז ע"א), ולפי בלעם ברור שהזעם הזה צריך להופיע במציאות, שהרי אחרת הקב"ה לא היה זועם ולכן צריך להוציא את הזעם הזה מהכוח אל הפועל. זהו התפקיד שבלעם מייחס לעצמו. הוא יודע לכוון את הרגע שהקב"ה זועם בו ולהוציא את הזעם האלוקי מהכוח אל הפועל. משום מה הקב"ה מתעלם מהחסרונות של ישראל ולא נותן להילחם בהם. מכל מקום בלעם חושב שהעין הרעה והביקורתית שלו היא תפקידו בעולם.
הוא גם חושב שכיוון שהוא אדם גדול ויש לו כוחות רוחניים גדולים מאוד, גאוניים, שהרי הוא "שומע אמרי אל" (במדבר כד, ד), ממילא הוא צריך לשמור על כבודו, על כבוד הנבואה והמדרגה הרוחנית שהוא זוכה לה וממילא יש לו רוח גבוהה. מה לא טוב בזה? האם הוא צריך לזלזל בעצמו?! לכאורה זלזול בעצמו הוא פגיעה במתנה שנתן לו הקב"ה, כשם שמי שלא שומר על כבוד התורה זה חמור מאוד, כך גם צריך לשמור על גדול נביאי אומות העולם (במדבר רבה יד, יט), כלומר לשמור על כבודו שלו. לכן יש לו רוח גבוהה.
לדעתו גם נכון שיהיו לו האמצעים הכלכלים המתאימים לגדלות שלו, לכן יש לו נפש רחבה. "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" (במדבר כב, יח) העושר הזה מגיע לו. הרי לכאורה חז"ל גם אמרו שאשה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם (ברכות נז ע"ב). אם כן הוא צריך שיהיו לו את כל האמצעים כדי שהנבואה שלו תהיה ברחבות ובגדלות. לכן הוא גם רוצה להיות עשיר גדול. אם כן לבלעם יש עין רעה, הוא אדם ביקורתי, יו"ר מועצת הביקורת העולמית שתפקידו לחפש ולהעיר על כל החסרונות, הוא אוהב כבוד, אוהב ממון והכל "לשם שמים", כמובן. הוא חושב שזה אידיאלי, הוא בטוח שהוא צודק ולכן אומר "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, י), כלומר הוא גם חושב שהגיע למדרגת האבות, שנקראו ישרים ועל שמם נקרא ספר בראשית - ספר הישר (עבודה זרה כה, א וראה בעל הטורים במדבר שם).
אך המשנה מלמדת אותנו איך צריך להתייחס לתפיסות המוטעות הללו: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע". זאת אומרת שייתכן אדם גדול מאוד, חכם גדול ובעל שאר רוח שטועה ומטעה ומרמה את עצמו. יתכן שאדם כזה יהיה מעוות במשך כל חייו וכל דרכו תהיה פסולה למרות שהוא יחשוב שהוא הולך בדרך הנכונה. אדם צריך להיות אחראי לא רק על ההתנהגות שלו בפועל שלא יעשה דברים אסורים ולא נכונים, שאז ברור לו שעליו להתגבר עליהם, אלא עליו לבדוק גם את מחשבותיו אם טובות והגונות הן, כיוון שיש פעמים רבות שהוא מרמה את עצמו והולך בדרך טועה כשהוא בטוח שהולך בדרך נכונה. ואיך אדם ידע שהוא הולך בדרך הנכונה? צריך להקשיב לתוכחות של האחרים. וכך אמרו חז"ל: "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם" (אבות ב ,א). יש לראות ולהאזין גם למה שאחרים אומרים, להתייחסות של הסביבה אל דרכו אם יש בה באמת תפארת וזו לא חלילה דרך של טעות. זהו לימוד מאוד חשוב, שאדם צריך כל הזמן לבדוק את עצמו אם הוא לא מדמיין שהוא עושה דברים חיובים וטובים אך בפועל טועה לאורך כל הדרך.
עין טובה על המציאות
הגמרא במסכת ברכות (נח ע"א) מתייחסת לסוגיה שיש בה קשר לעין טובה ורעה:
בן זומא... אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני, כל אומנויות שוקדות ובאות לפתח ביתי ואני משכים ומוצא כל אלו לפני.
בן זומא מלמד אותנו מהו המבט הנכון על החיים. אם היה בן זומא חי בימינו, היה אומר: איזה תנאי חיים סידר לנו הקב"ה בימינו. אינני יודע באיזו דירה גר בן זומא, וכמה אמצעים היו לו כשהיה צריך ללכת ממקום למקום, על איזה בעל חי הוא רכב וכמה זמן רכב, וכשהיה צריך לתאם פגישה עם אדם מסוים במקום אחר כמה זמן ארך התיאום, הרי הוא לא היה יכול לדבר בטלפון ובוודאי לא בפלאפון, ואילו אנחנו זכינו שהקב"ה מזמן לנו את כל האמצעים, כל המאכלים וכל תנאי החיים שבעולם. מיום ליום תנאי החיים משתפרים ומשעה לשעה ישנם חידושים והטבות וכל זה ריבונו של עולם עושה. כמה צריך להודות לריבונו של עולם! זו עין טובה! מי שבדור שלנו מסתכל ועדיין אומר שחסרים לו דברים, ולא רואה מה בינינו לבין דורות ראשונים ואיך ומה קרה איתם, הוא צר עין. הקב"ה מפנק אותנו ונותן לנו תנאים כל כך טובים וכל הזמן הולך ומטיב איתנו, איך אפשר שלא לראות זאת?!
ממשיך בן זומא ואומר:
אורח טוב מהו אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי כמה בשר הביא לפני כמה יין הביא לפני כמה גלוסקאות הביא לפני וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.
יש כאן שני מבטים של אורחים. יש אורח שכל הזמן מודה לבעל הבית על כל מה שנתן לו לאכול ולשתות, ואילו האורח השני מקבל את אותם תנאים ורואה רק את החסרונות. זאת אומרת שבן זומא מלמד אותנו שעל אותם תנאים ואותו מצב אפשר לפתח מבטים שונים. צריך להבין שמדובר כאן על צורת הסתכלות על אותה מציאות. אדם שיש לו עין טובה רואה בה את הטוב ואת השלימות והיופי וממילא הוא מלא הכרת הטוב, ואדם שני מסתכל עליה בעין רעה ורואה כמה חסר בה ומה הוא היה צריך לקבל ולא קיבל.
כל ההסתכלות הזו מתחילה מנפש האדם. אורח טוב הוא אדם שגם מארח טוב וכשבאים אליו אורחים הוא מאוד שמח, כמו אברהם אבינו, עליו נאמר: "וירץ לקראתם" (בראשית יח, ב) הוא רץ לקראת אותם עוברי דרכים כי חשב אולי יש כאן סיכוי לאורחים, הוא מזמין אותם וכל כך שמח שיש לו אורחים שהם בטוחים שהם עושים לו טובה וחסד שהם באים אליו. הוא לא הולך אלא רץ: "אל הבקר רץ אברהם" (שם ז), וכן "מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סולֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (שם ו), הכל במהירות מתוך שמחה שהנה יש אורחים וצריך לכבדם, ולהכין להם את המאכלים הטובים ביותר והוא גם עומד עליהם ומוכן לשרת אותם. אדם שכך מארח, גם כשהוא מתארח הוא בטוח שגם המארח כך עושה, ומכל מה שהמארח מביא הוא מתרשם "איזה יופי"! אורח כזה חושב שבטח המארח כל כך עסוק ובכל זאת הוא דואג כל כך בשבילו, וממילא גם אם המארח לא כל כך התאמץ, האורח משוכנע ומסביר שהמארח טרוד ועמוס ועושה כל מה שביכולתו, ומטפל בו ודואג לו. הוא מלא הכרת הטוב. אם כן אדם טוב הוא בעל עין טובה, וכזה שמסתכל גם על האחרים במבט טוב ורואה את המעלות שבהם ומברך אותם תמיד. אך מי שיש לו עין רעה תמיד יראה רק את החסרונות, כך ששום דבר לא יהיה מספיק טוב בשבילו, וגם אם יהיו דברים טובים הם יתבטלו ברע שמסנוור את עיניו.
מעלת הענווה
תלמידי אברהם אבינו הם בעלי עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפילה. הם מלאי ענווה. העניו שמח במה שיש לו. הוא שמח במדרגה הרוחנית שלו, ועל כל מה שזכה לו הוא מודה. עניו אמיתי לא עסוק במעמד שלו ובמקום שהוא תופס. מעסיק אותו יותר מה הוא צריך לעשות ומה הוא יכול לתרום. איזה תפקיד יש לו בעולם. הוא מסתכל על הגדלות האלוקית ומתבטל כלפי ריבונו של עולם. עניו כזה תמיד רואה את הגודל האלוקי וטוב ה', ומי שיש לו גם נפש שפילה מסתפק במועט ובמה שיש לו ובזה הוא מאושר: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). זאת היא העשירות והאושר האמיתיים. במבט חיצוני נראה שמי שעניו הוא בעצם מסכן. שהרי הוא חושב שהוא כלום, לא שווה הרבה וכולם חכמים ממנו, נבונים ממנו, ולכל אחד אחר יש לכאורה יותר מעלות ממה שיש לו. לכאורה הוא הכי פחות בעולם, הרי כך הוא רואה את עצמו, ונראה שאדם כזה יהיה מלא צער. אבל האמת היא הפוכה. העניו הוא האדם המאושר ביותר שבעולם. הוא שמח כשהוא רואה שאחרים מצליחים. הוא שמח מאוד שיש מעלות גדולות מסביבו, הוא לא מתחרה באף אחד, הוא רואה את כל ההצלחות והכישרונות ואומר ברוך ה', כמה טוב ה' יש בעולם! אין לו שום דרישות לעצמו והוא מאושר במה שיש לו.
אדם כזה גם מצליח חברתית ובין הבריות הוא אהוב. נעים להיות לידו ולעומתו לא נעים להיות ליד אדם גאה שכל הזמן נמצא בתחרות עם הסביבה שלו. הגאה צריך כל הזמן שיעריכו אותו, הוא צריך להתנשא מעל כולם ובזה הוא מעורר אי נעימות מסביבו. הוא מרגיש שהחברים לא שמחים איתו וזה גורם לו לנסות להתבלט יותר, כי אולי אם יבלוט יעריכו אותו יותר והוא ירגיש טוב יותר. כך במקום להבין שההתנהגות הזו שלו מרחיקה הוא עוד מחריף אותה, לעומת העניו שכולם שמחים להיות בקרבתו.
נפש רחבה זה לא רק חסרון, זה גם סבל. עין רעה זו עין שתמיד רואה רק את הקלקול ולכן היא גם סובלת. לא רק שאדם כזה מתבונן בבריות בעין רעה אלא על כל הבריאה הוא מתבונן כך. הוא תמיד מסובב בחסרונות, ולא רואה את טוב ה'. אדם כזה רואה כמה העולם מלא במחלוקות ובעיות וצרות והמון ייסורים. את כל הרעות הוא רואה, זה הורס את הכול ועושה לו רע. אדם כזה, לא רק בעל מידות רעות מבחינת ההסתכלות וההתנהגות שלו, הוא גם סובל הרבה, לעומת בעל המידות הטובות שמלא אושר על כל הטוב שמציף אותו תמיד.
איך להינצל מעין הרע
כהמשך לדברים, נראה את דברי הרב זצ"ל בביאור דברי הגמרא בברכות הדנה איך אדם ינצל מעין הרע. דיברנו על כך שאדם צריך להיזהר מעין רעה על אחרים, אך יש גם להתבונן איך להינצל מעין רעה של אחרים: איך נדאג לכך שלא יתבוננו עלינו בעין רעה. ראשית יש לדעת שעין רעה מזיקה מאוד ויש להיזהר ממה שאנשים מסתכלים על האדם בביקורת ובקנאה, כמו שחז"ל מספרים לנו על רב שנכנס לבית החיים וראה שתשעים ותשע מהאנשים הקבורים שם מתו בשל עין הרע ואחד מסיבות אחרות (בבא מציעא קז ע"ב). וכך אומרת הגמרא איך להינצל מעין הרע:
האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה ולימא הכי אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא (=מי שנכנס לעיר ופוחד מהנזק של עין הרע, יחזיק את אגודל יד ימין ביד שמאל ואגודל שמאל בימין, ויאמר: אני פלוני בן פלוני מזרעו של יוסף שלא שלטה בו עין הרע) שנאמר: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית מט, כב) וגו' אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. (ברכות נה ע"ב)
צריך להבין מה זה ה"פטנט" הזה שכותבת הגמרא? מדוע אם אדם אומר: אני מזרעו של יוסף ומחזיק את ידיו בצורה כזו יש לו הגנה מעין הרע? מסביר הרב זצ"ל:
על ידי מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרעה שתפעול לרעה, אמנם לא תפעל כי אם על ידי חלישות הנפש המתפעלת. ותוכן החלישות בא על ידי מה שלא תמצא את הכרת ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז לפעולותיה כי אם מבט חיצוני של העין. ונפש חלושה כזאת שההשפעה החיצונה פועלת עליה להיות מרכזת את דרכה בחיים, תקבל על נקלה רושם מההשפעה החיצונה לרעה גם כן. (עין איה שם, סימן סב)
עין הרע פירושה שאדם משפיע לרעה על מציאותו של האחר. כדי למנוע את הדבר הזה אדם צריך להיות עצמאי ולא מושפע. משמעות דברי הגמרא על אדם שנכנס לעיר היא שהוא נכנס ומתערה בחברה, נקשר עם האנשים, ויש סכנה שהקשרים החברתיים הללו יפגעו בו. ממשיך ומבאר הרב זצ"ל שאדם שרוצה להישמר מהסכנה הזו צריך לרכז את כל כוחותיו הרוחניים והמעשים ולחבר אותם יחד. זוהי המשמעות של המעשה המוזכר בגמרא. יד ימין מסמלת את הצד הרוחני, העיקרי שבאדם. ואילו האצבעות הן הכוח הפעיל ביותר שבכף היד כשהאגודל חשובה מכולם כיוון שהיא פועלת בשיתוף עם כל האצבעות. צריך לחבר את יד ימין שמבטאת את הצד הרוחני העליון שבאדם, עם היד השמאלית שבאה מהצד המעשי, ה"בפועל". אמנם במובן הפנימי צריך לא רק לחבר את הידיים אלא את מה שהן מבטאות. על האדם לבנות בתוכו בניין איתן כזה שכל הצד הרוחני יהיה מכוון אל הצד המעשי כך שלא יהיה ניתוק בין שני הצדדים שבאדם, אלא כל מה שהאדם לומד יבוא לידי ביטוי מעשי. וכן לגבי הצד המעשי שלו, אם הוא עוסק בצדדים הכלכליים של החיים, הצדדים הללו יהיו היסוד לבניית ואחזקת העולם הרוחני שיקום על גבי הבסיס החומרי והכלכלי. כשאדם מאחד את הכוחות שלו, העליונים והתחתונים יחד, אז הוא נעשה מחוזק ומוגן וממילא נמנעת השפעה של האחרים עליו והוא לא יפגע מהם.
נוסף להחזקת הידיים אומרת הגמרא שעל האדם לומר שהוא בא מזרעו של יוסף. לגבי האמירה הזו אומר הרב זצ"ל שבפועל אכן זה כך, שהרי במשך הדורות התערבבו השבטים יחד כך שבכמעט כל אחד יש משהו מזרעו של יוסף. ומה החשיבות להזכיר כאן את יוסף? מסביר הרב שזו הייתה המעלה המיוחדת של יוסף. זה לא סתם שלא שלטה העין הרעה על יוסף, זה לא "פטנט" ולא במקרה, כי יוסף היה עצמי, הוא לא רצה ליהנות מדבר שלא שלו ומסר על כך את הנפש, לא היה תלוי באחרים ולא מושפע מהם וממילא אי אפשר היה לפגוע בו. לכן עין הרע לא שלטה בו שהרי הוא התעלה מעל האחרים. הוא היה מעל העין: "עולי עין".
עומק פנימי
ר' יוסי בר חנינא בגמרא שם מביא אפשרות אחרת להבין את הזכרת שמו של יוסף:
רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: "וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז), מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם.
כמו הדגים שהעין הרעה לא שולטת בהם כיוון שהם מכוסים במים כך זרעו של יוסף מכוסה. מה פירוש מכוסה? נסתר! הכוחות הפנימיים שבו לא גלויים ויש ליוסף תוכן פנימי מלבד מה שרואים. יש ביוסף עומק פנימי שעין של אחרים לא שוזפת וממילא אי אפשר לפגוע בו. כך הוא אדם שיש בו פנימיות מאוד מאוד חזקה, שהיא לא גלויה - אין העין שולטת בו. זה היה המיוחד ביוסף שמצד אחד הסתדר עם העולם המצרי שסביבו עד שהגיע למדרגה גבוהה מאוד במלכות להיות המשנה למלך, ומצד שני בתוך תוכו נשאר בן יעקב, שייך לסגולה הפנימית. יש כאן אם כן הדרכה ושני אופנים בהם אפשר להישמר מעין הרע. האחת להתעלות למקום ששם העין האנושית לא שולטת, והשנייה להיות מופנם ובעל תוכן עמוק ופנימי מלא וחזק.
איך להגיע למבט חיובי
ישנה עוד בעיה שהגמרא מתייחסת אליה. מה יעשה מי שמפחד להיות בעל עין רעה, אדם שמוצא כל הזמן חסרונות ומומים באחרים אבל מרגיש, שלא כבלעם, שזו תכונה רעה, איך יתקן את דרכו? יש לזה עצה. וכך כותבת הגמרא: "ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה" (שם נה ע"ב). כלומר שאם האדם מפחד מעינו הרעה, יסתכל על הצד השמאלי שבאפו וזה יעזור לו שלא להתבונן בעין רעה על האחרים. גם כאן צריך להבין מה פשר ה"פטנט" הזה, איך הוא עוזר לשנות את תכונת האדם?
שוב מסביר הרב זצ"ל (עין איה שם, סימן סג) את הצד הרעיוני שבדבר. הפנים של האדם מבטאים את כל מהותו ואישיותו של האדם שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א). אדם אינו יכול להסתכל על פניו, אך רק על איבר אחד מפניו הוא יכול להסתכל וזהו האף. האף הוא עיקר פרצופו של האדם, וכך בענייני סימנים הגמרא כותבת שהאבר המרכזי בפנים שעל פיו ניתן להכיר אדם הוא האף (יבמות קכ ע"א), לכן אם אדם רוצה שלא יכירו אותו עליו להסתיר את אפו (ירושלמי יבמות טז, ג). לאף יש צד ימין וצד שמאל, כשצד ימין מסמל את כל הצדדים החיוביים של האדם והצד השמאלי את הצדדים השליליים. לכן אומרת הגמרא שעל האדם שחושש מעין הרע של עצמו להסתכל על הצד השמאלי של אפו, כלומר אדם שנוטה לבקר את האחרים עליו להתבונן על עצמו, על צידו השמאלי שאיננו כל כך מוצלח ויראה שגם לו יש חסרונות, שהרי אין אדם מושלם. ואז במקום לראות את החסרונות של האחרים יכיר בחסרונות ל עצמו ולא יתעסק באחרים שהרי גם לו יש מה לתקן באישיותו. זאת מלבד העובדה שכמו שהוא רואה את החסרונות של עצמו הוא יבין שגם אחרים יכולים לראות את חסרונותיו. עין טובה זאת מידה שלמה, ואילו עין רעה מידה איומה ונוראה. אדם שיש לו נטייה לראות רע ולבקר צריך לעבוד על התכונה הזו ולהפוך אותה לטובה, ואחד האמצעים להפוך את המידה זה להתבונן קודם על עצמו. אבל בהמשך העבודה העצמית צריך האדם לעלות במדרגות הקודש ולהיות רואה את המעלות של האחרים, והכל מתוך אמונה פנימית ובריאה. האדם מאמין בריבונו של עולם, מאמין בטוב ה', וממילא רואה שבבריאה הכול טוב מאוד כמו שנאמר בתחילת בריאת העולם. וכשרואים כך את כל הבריאה, אפשר להסתכל כך גם על הבריות.
כמו שאמרנו שעין רעה מזיקה צריך לדעת שעין טובה מועילה. כשאדם מתבונן בעין טובה על האחרים הוא משפיע פי חמש מאות מאשר ההסתכלות בעין רעה, שהרי חז"ל אמרו שמידה טובה גדולה פי חמש מאות ממידה רעה (תוספתא סוטה ד, א). זאת אומרת שכשאדם מתבונן על הבריות במבט חיובי ושמח, ורואה את כל מעלותיהן, ההסתכלות הזו מועילה להן מאוד, וממילא אם הוא מסייע להן גם הוא מתרומם בעצמו שכן הוא הופך להיות הצינור שדרכו עובר השפע הזה, הצינור שמעביר טוב לאחרים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
