ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בהר
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת בפרשת בהר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (ויקרא כה, א).
שנת השמיטה נקראת שבת בגלל שיש מספר מלאכות שאסור לעשות בשמיטה. ביום טוב יש עוד מספר מלאכות שאסור לעשות ובשבת כל המלאכות אסורות. יש מדרגות בשביתה. יש שבת של שביעית, ויש שבת של יום טוב שגם הוא נקרא שבת, "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טו) הכוונה ממחרת יום הראשון של פסח שגם הוא נקרא שבת.
צריך להתבונן באיסור מלאכות שבשבת. מלאכה זו יצירה. ל"ט מלאכות אלו ל"ט סוגים של יצירות. מדוע אסור לעשות מלאכות בשבת, יש הרי מלאכות שאפשר ליצור בהן דברים, כל העולם נוצר על ידי ל"ט המלאכות. למה בשבת הן אסורות - יש אנשים שהשבת מאוד מכבידה עליהם, יש אנשים שרוצים מאוד למשל לצייר, לנגן, יש להם נטייה לאומנות והם עושים דברים יפים מאוד, לכבודו יתברך, וזה אסור... כל עניין המלאכה נובע מצורך בתיקון, מלאכות הן תיקונים, אבל שבת היא למעלה מזה, בשבת אין מקום לתיקונים, כיוון ששבת היא מדרגה מיוחדת במינה, היא משהו מעין עולם הבא. עולם הבא הוא לא עולם של עשייה, זה עולם רוחני שכולו טהור, כולו רוח, כולו התרוממות. נהנים שם מזיו השכינה, מתרוממים שם ועולים מאוד. נמצאים מעל עשיית המלאכות ששייכות לעולם הזה, המגושם. בשבת אנו מתרוממים למדרגה רוחנית נשמתית מאוד גבוהה, על כן עשיית מלאכה בשבת היא פוגמת את המדרגה המיוחדת של שבת. כלומר, עניינה של השבת היא לא מניעה ממעשים, כאילו בטלנות, כמין יום מנוחה, אלא שבת זה יום של קדושה, המנוחה עניינה קדושה, התרוממות מעל החיים המעשים לרום עליון גבוה מאוד. מי שלא מרגיש את זה באמת יכול לסבול מהעובדה שהוא לא יכול לעשות הרבה מעשים בשבת, זה כאילו חונק אותו... צריך להימצא במדרגה של השבת, מדרגה עליונה שהיא למעלה מכל יצירה ועשיית מעשיים. השפע האלוקי יורד בלי מעשה האדם. יום טוב זו מדרגה אחרת. ביום טוב כל המלאכות אסורות חוץ ממלאכת אוכל נפש. יום טוב אינו במדרגת הקדושה של השבת, אבל בכל זאת במדרגת קדושה כזו שיש מלאכות שלא שייך שתעשיינה, ואין צורך בתיקונים של האדם. התיקונים האלה נעשים מאליהם.
גם שנת השמיטה כך. אומנם בשנת השמיטה רוב המלאכות מותרות, אבל יש מלאכות אסורות - המלאכות התלויות בקרקע. זאת אומרת שלא צריך לעשות את התיקון הקשור בקרקע כי אנחנו נמצאים במקום שהוא מעל זה. אנחנו צריכים להסתכל על קדושת הימים הטובים והזמנים, לא במבט שנאסרו עלינו מעשים, אלא שאין צורך במעשים הללו, זה מיותר, זה פוגם בקדושה ובמעלה של הימים הללו.
עניין השמטת הקרקעות בשמיטה
בשנת השמיטה והיובל אנחנו מתרוממים מהעסקים הפרטיים, האישיים, העיקריים, שבשעתו רובן היו קשורות לקרקע, אלא הארץ הפקר, כולם שווים בה. אנחנו מתרוממים מהפרטיות האישית אל הסתכלות כוללת, זה עניינה של ארץ ישראל שבה יש המצוות הללו, מצוות השמיטה. כל הפרשה כולה עוסקת במצוות המלמדות אותנו שעם ישראל הוא עם אחד, הרכוש הפרטי הוא מוגבל, הוא לא לגמרי פרטי, הוא בעצם שייך לכולם, בעצם הוא שייך לריבונו של עולם, "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג). בשנת השמיטה האדם לא מפקיר את הקרקע אלא הקרקע בכלל לא הייתה שלו, היא ניתנה לו לשש שנים, ולשנה השביעית היא לא ניתנה לו. כמו מלך שמשכיר אדמות לנתינים שלו, ובשנה השביעית הוא לא משכיר, כך הארץ היא של מלך מלכי המלכים. הוא לא אוסר עלינו מלאכות כאלה וכאלה, אלא הוא אומר לנו: הקרקע לא שלכם, עכשיו היא חזרה להיות שלי.
כך גם בשנת היובל, הארץ של הקב"ה. לא רק הארץ של הקב"ה אלא גם המטלטלים, גם ענייני הממון, "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב" (חגי ב, ח). מטרת כל המצוות הקשורות בענייני ממון הן לומר לנו שהקב"ה נתן לנו את הממון רק בתנאים מסוימים, זה לא שלנו לגמרי, אם אנחנו עוברים על התנאים אנחנו גוזלים, אנחנו לוקחים ממון שלא שלנו ומשתמשים בו בלי רשות. יש תנאים איך אדם יכול למכור את שדהו ובאיזה אופן המוכר יכול לדרוש את השדה בחזרה מהקונה. כל המצוות הן על בסיס היסוד הזה, שהכול של ריבונו של עולם, הוא לא מגביל אותנו אלא נותן לנו את הכול בתנאים שלו. כך כל מעשה שאנחנו עושים בענייני משא ומתן, הכול בעצם מצוות אלוקיות.
איסור ריבית
אחת המצוות זו מצוות איסור ריבית. הציווי הזה כבר נאמר בפרשת משפטים, וכאן הוא חוזר:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים (ויקרא כה, לה-לח)
למצווה הזו יש חשיבות גדולה מאוד. המהר"ל בנתיב הצדקה מסביר בהרחבה את החשיבות של השמירה על המצווה להלוות ולא בריבית. אומר המהר"ל על פי מדרש שבכל העולם כולו יש הרמוניה והדדיות. בקיץ היום לווה מהלילה והיום ארוך יותר, ובחורף הלילה לווה מהיום והלילה ארוך יותר. כך זה בכל חלקי המציאות וזה מראה שכל המציאות כולה היא הרמונית. מצוות ההלוואה מראה שאנחנו מאוחדים וקשורים זה בזה. לאחד יש קשיים וצריך לעזור לו, אחר כך זה יכול להתהפך.... לא כל אחד חי לעצמו, לא כל אחד דואג לעצמו, אלא על האדם לחשוב על החבר שלו, על השכן שלו, ועל כל אחד מישראל. כל ישראל ערבים זה לזה. מצוות ההלוואה היא עצומה בחשיבותה כיוון שהיא מראה שעם ישראל הוא עם אחד. היסוד הזה שעם ישראל הוא אחד והוא מתנהג כמו עם אחד, הוא יסוד גדול בתורה. זה אולי שורש כל התורה כולה, כי הידיעה שישראל אחד, וכל המציאות אחת, מראה בעצם שריבונו של עולם הוא אחד.
רעיון זה מסביר גם את דברי חז"ל שמי שמעלים עיניו מהצדקה כאילו עובד עבודה זרה. לכאורה מה הוא עשה? הוא לא לקח שום דבר! הוא בסך הכל לא נתן, מישהו ביקש צדקה והוא הסתובב והתעלם ולא רצה לתת לו, אמנם הוא לא עשה דבר טוב, אבל למה הוא כאילו עובד עבודה זרה?! ההתנהגות שלו מראה שאין לו קשר עם העני. 'אני דואג לעצמי ושהוא שידאג לעצמו, אנחנו לא אחד'. כל אבריו של האדם מסייעים אחד לשני מפני שהוא יודע שזו מציאות אחת. אבל ביחס לחברו האדם הזה חושב שהם לא דבר אחד. אם אדם לא מרגיש שאם קשה לחברו אז קשה גם לו, זאת אומרת שהוא לא מרגיש שיש אחדות, הוא מראה על שניות, שהמציאות אינה אחת, זאת אומרת שאין בורא, שאין מקור אחד, זה כאילו עובד עבודה זרה. זה עניינה של העבודה זרה שכל אחד מוצא לו אלהים ועובד אותו. עניינם של ישראל שהם עם אחד להראות שריבונו של עולם הוא אחד. כשיש בעיה לאחד זו בעיה גם של השני, זו לא בעיה רק שלו, אלא שניהם הם דבר אחד. זו עניינה של מצוות הלוואה. אנחנו אחד, כל אחד עוזר לשני.
אם כן, אפשר לשאול, אם מצוות ההלוואה כל כך חשובה, למה היא כתובה בלשון 'אם' שמשמע שהיא רשות - "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב, כד). אומנם חז"ל אמרו לנו שיש שלוש 'אם' בתורה שאין זה תנאי אלא זו מצווה, חובה, ואחד מהם זו מצוות ההלוואה. טעם נוסף שאם האדם הלווה לחברו, אבל אחר כך הוא נושה בו, כל הזמן רודף אחריו, 'מתי תשלם', הוא לא קיים את המצווה כמו שצריך. האדם צריך להלוות בלי ללחוץ את חברו, לחכות עד שיהיה לו. אפשר לעשות הסכם שיחזיר עד תאריך מסוים, אבל לא להיות כנושה. כמובן שלא לקחת נשך, ריבית, אלא לתת הלוואה בלי לנשוך אותו. לכן התורה כתבה את זה בלשון 'אם' להראות שיש תנאים איך להלוות נכון. לכן גם כתבה התורה 'את העני עמך' שאם יש עני ועשיר שיקדים את העני.
המצווה הזו מאוד גדולה כי היא מבטאה את המציאות המיוחדת של עם ישראל, המצווה הזו היא דוגמא לכך שאנחנו צריכים לדעת שעם ישראל הוא עם אחד. בעיה שיש למישהו מישראל זו בעיה של כלל ישראל. בעיה של חבר זו בעיה שלי, לא רק שלו. כך צריך לחיות, כך צריך להרגיש, וכך צריך לפעול. אם רואים צרה של מישהו אחר אנחנו משתדלים לעזור, אם אפשר לעזור בפועל אדרבה, אם אי אפשר לעזור בפועל, אז לבקש, להתפלל, להיות אכפתי. להרגיש שכולם אחד. ואם האדם עושה פעולה הפכית, שהיא מראה הפך האחדות הזו, זה חמור, זה איום ונורא. זו פעולת הריבית. הריבית זה הפך ההלוואה, במקום שהאדם יעזור הוא נושך, הוא לוקח, מכביד על השני. לכן התורה כל כך הקפידה בזה, עד שהמהר"ל אומר שחז"ל דיברו על ריבית כאילו זו העבירה הכי חמורה. על איסור ריבית התורה חזרה פעמיים לעבור בשני לאוים, ולא רק המלווה עובר אלא גם הלווה, לא רק הם אלא גם העדים, גם הערב, כולם עוברים על איסור ריבית.
באיסור ריבית יש יותר איסורים מאשר באיסור גזל. באיסור גזל האדם לוקח בעל כרחו של מישהו, מה שאין כן בריבית, כאן הייתה הסכמה בין שני הצדדים. מאידך גיסא לגוים מותר להלוות וללוות בריבית, ואילו איסור גזל חל גם עליהם. איסור גזל הוא חמור מאוד זה כלול בשבע מצוות בני נח, ומי שעובר על אחת מהם חייב מיתה. בישראל זה הפוך, איסור ריבית יותר חמור מגזל. מה הטעם בזה - גזל זה משהו חד פעמי, זה לא מוסכם, לא מקובל. אבל מישהו שמלווה בריבית, זה דבר שנמשך כל הזמן, לפעמים זה אפילו מקצוע. איסור גזל ברור שהוא אסור, ברור שאין לזה לגיטימציה. אבל בלקיחת ריבית לכאורה הייתה הסכמה, הלווה צריך את הכסף והוא מוכן לשלם תמורת ההלוואה. עם זאת, זה נושך וזה הפך עניינם של ישראל שצריכים להיות מאוחדים, ולכן התורה החמירה בזה מאוד. הווי אומר שהחומרא של הדבר מתחילה מהשורש, מאי ההבנה שעם ישראל הוא אחד, ואי ההבנה הזו תלויה באי ההבנה במציאות ה'. זה עושה פיצול כביכול באחדות ה'.
דרך אגב, הגימטריה של ריבית זה שש מאות ושתים עשרה. זה מראה שהמצווה הזו שקולה כנגד כל המצוות. לכן מוזכרות כאן יציאת מצרים וארץ כנען. יציאת מצרים מראה את קבלת עול מלכות שמים, שה' אלוקינו ה' אחד, וארץ כנען מאחדת את ישראל, 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', עם ישראל עם אחד. לכן דווקא בארץ ישראל החשיבות של השמירה על האחדות היא כפולה ומכופלת, זו המהות של ארץ ישראל. זה קשור לכל המצוות שבפרשה. מצוות השמיטה גם מראה שהרכוש משותף לכולם, שכולם יכולים להשתמש בקרקע. וכן היובל והמצוות הקשורות בו.
כי לי בני ישראל עבדים
נמשיך בפרשה:
כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא כה, נה).
יש כאן כפילות 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם', מדוע התורה חוזרת פעמיים, אומר אור החיים: עם ישראל עבדי ה' מתוך סגולה ומתוך תפקיד. אנו אומרים בתפילה: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו" משה רבינו הוא עבד נאמן, הוא העבד הכי גדול, עבד ה'.
יש עבדים שלא רוצים להיות עבדים, אבל מישהו השתלט עליהם או שנאלצו להימכר מאיזו סיבה. הם עבדים בעל כורחם ולכן הם עושים את המלאכה בעצלות, אז האדון כופה עליהם לעבוד, מטיל עליהם עונשים, לא נותן להם להתרחק מהבית שמא הם יברחו, זה מגביל אותם מאוד, זו מדרגה של עבד שאינו מרוצה.
יש עבדים שקיבלו את העובדה שהם עבדים, הם עושים את רצון האדון שלהם, לא משמחה גדולה אבל בלית בררה. האדון פחות מעניש אותם כי הם יותר טובים, אבל עדיין מצבם מוגבל.
ויש עבד שהוא יותר נאמן לאדון, וככל שהעבד יותר נאמן לאדון, כך האדון יכול לתת בו יותר אמון, הוא פחות מגביל אותו, הוא סומך עליו, הוא יודע שהוא עושה את מלאכתו כמו שצריך. ככל שהעבד מתקדם בנאמנות שלו הוא בעצם עולה במדרגה עד שהוא יכול להגיע למצב כזה שהאדון סומך עליו ונותן לו שליטה בכל הרכוש שלו, כמו שמסופר על עבדו של אברהם אבינו, אליעזר, שהיה זקן ביתו ומושל בכל אשר לו. הוא כבר לא עבד, הוא מושל, הוא מנהל. שאר העבדים צריכים לקבל את ההוראות שלו, הוא שולט עליהם. אז הוא אדון או עבד? - הוא כבר אדון, כל מי שמתחתיו צריך לסור למרותו, חוץ מעצמו שהוא צריך לסור למרות אדונו. יש זהות מלאה בין מה שהאדון רוצה לבין מה שהעבד מסכים לעשות, הוא ממש משוחרר, כי הוא לא כפוי על ידי משהו.
כך היה משה רבינו כלפי ריבונו של עולם, 'כי עבד נאמן קראת לו', הוא יכול להגיד דברים בעצמו וזה בשם ה' כביכול. כמו שחז"ל אומרים לנו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א) ספר דברים מפי עצמו אמרו, ועם זאת ספר דברים הוא חלק מספר התורה, ואם חסרה אות אחת בספר דברים, התורה לא מושלמת. הכול דבר ה', למרות שמשה מדבר. כביכול משה התבטל התבטלות גמורה לריבונו של עולם. זו מידת הענווה של משה רבינו, עד שאור ה' האיר בו במלואו, שיש בו רק את אור ה', אין בו מעצמו שום דבר. זו מדרגת העבד הגדול.
זה עניינם של ישראל. כי לי בני ישראל עבדים. אין זה עבד רגיל אלא מנהל. הקב"ה נתן לישראל לנהל את עולמו. הקב"ה נתן לישראל את התורה, ובתורה הכול תלוי, אז עכשיו הכול תלוי בישראל. אם ישראל עושים רצונו של מקום העולם מתקיים. הקב"ה תלה את קיומו של העולם בעם ישראל. זו מין עבדות של שררה. הביטוי 'ישראל' זה שר אל, לא עבד, בני ישראל עבדים אבל בעצם הם לא עבדים, העולם תלוי בהתנהגותם. ה' אומר על אדם המקדש שם שמים: "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג), "אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" (תהלים קטז, טז) אומר דוד: אני עבד מהלידה. מי שהוא עבד מלידה חושב שאין אפשרות אחרת, הוא לא חושב שיש אפשרות להיות משוחרר, לכן אין מה לפחד שהוא יברח, אז 'פתחת למוסרי' שחרר אותי, אני עבד נאמן.
עבדים ובנים
עבודת ה' היא עבודה של עבדים וגם עבודה של בנים. אנחנו גם בנים וגם עבדים "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א) וכאן אומרת לנו התורה: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה). עניינו של עבד הוא לבטל את עצמו כלפי רצון אדונו, זו הנאמנות שלו. בנים לא מתבטלים כלפי אביהם, הם ההמשך של אביהם. עבדים מקבלים מרות מוחלטת ועושים רצון האדון באופן מוחלט. הבנים מזדהים עם מה שהאבא אומר להם מפני שהם בנים שלו. הזוהר כאן עומד על ההבדל בין עבדים לבנים:
העבד עושה מה שאדונו אומר לו לעשות, ואין הוא משוחרר ללכת בכל מקום בבית, והבנים, זה ביתם, הם מסתובבים גם בחדרים שמחביאים שם גם את האוצרות וכל חדרי הסתר, שלעבדים אין רשות להיכנס אלא בתפקיד.
הבנים הם מי שעושה את רצון אביהם מפני שהם מבינים את הטעם, הם לא עושים רק כי צריך בלי לדעת למה. זה יפה מאוד להתבטל כלפי הקב"ה, אבל יכולה להיות מדרגה נוספת: להבין את הרצון האלוקי, להבין את הטעם, טעמי המצוות, הנשמה הפנימית שיש בתוך המצוות, סתרי התורה, הפנימיות של התורה, העומק של הדברים, אלו הבנים. ישראל צריכים להיות גם בנים וגם עבדים. אלו שתי מדרגות שכל אחת חשובה בפני עצמה. אין לומר שעדיף להיות בנים ולא עבדים או להפך, כי מעלת הבנים אין לעבדים ומעלת העבדים אין לבנים. לישראל יש שתי המעלות, הם גם בטלים כלפי הרצון האלוקי, בטלים לחלוטין, והם גם מבינים, אמנם לא בגלל זה הם מקיימים את המצוות, בין כך ובין כך הם היו מקיימים, אבל עם זאת הם מזדהים. כמובן שההבנה וההזדהות הן במדרגות, כל אחד לפי מדרגתו.
לא לפחד
מצוות השמיטה מצריכה ביטחון בה'. אדם לא זורע שנה שלמה, אין מה לאכול, צריך לבטוח בקב"ה שהוא ייתן פרנסה. "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת" (ויקרא כה, כ) ועוד יותר קשה אם היובל והשמיטה מצטרפים זה עם זה, יש שנתיים שהאדם לא זורע, והקב"ה מבטיח: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" (שם כא) צריך לבטוח, לא לפחד.
יש מאמר בעקבי הצאן, מאמר הפחד. הרב אומר שזו הצרה הכי גדולה. האדם מפחד לעשות דברים, נמנע ונרתע, ובגלל זה באות עליו כל הצרות, "וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה) הדבר שהאדם פחד ממנו בסוף בא אליו, ואז האדם אומר: הנה צדקתי שפחדתי, כי הנה באמת זה קרה, זה הגיע אלי... אבל האמת הצרה הגיעה בגלל שהוא פחד. אדם לא צריך להיות פחדן. מידת הפחדנות היא מידה גרועה. זהירות זו מידה אחרת. פחדנות זה כשהאדם מפחד בהגזמה, מפחד כל הזמן, חושש חששות, יש לו דאגות, דאגות פרנסה, דאגות בלימוד, בכל מיני תחומים. המידה הזו היא מידה גרועה. פרשת השבוע דורשת מהאדם להשתחרר ממידת הפחד, השחרור הוא על ידי האמונה. להאמין בריבונו של עולם שהוא זן ומפרנס לכל, להישען עליו ולא לחשוש. אנחנו לא אומרים ללכת לקיצוניות השנייה, להיות פזיז ולא לפחד משום דבר, אדם לא צריך לעשות דברים מסוכנים, אבל אדם לא צריך לפחד מדברים דמיוניים. איך אדם בודק את זה, הוא לא יודע אם הוא מפחד מדברים שצריך לפחד מהם, הוא חושב שהוא מפחד מהדברים הנכונים. חז"ל הדריכו אותנו באופן כללי איך לבחון דברים. "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב, א) האדם צריך לבחור לו דרך טובה ומפוארת, ואפשר לבחון אותה אם אנשים אחרים גם כן חושבים כך, אנשים שאפשר לסמוך עליהם כמובן. 'תפארת לו מן האדם', לא שהוא צריך לבחור בדרך שכולם יפארו וישבחו אותו, אלא שאנשים יחשבו שהדרך שהוא הולך בה היא דרך נכונה ומפוארת.
הרב אומר שהבעיה של הפחד היא לא רק פחדים גשמיים, כמו פחד ממחלות, או מסכנות בדרכים, או ממלחמות.... יש גם פחדים רוחניים, שהאדם מפחד להעז לחשוב על סברא חדשה, אולי היא לא נכונה, אז הוא בולם את עצמו, לא מרחיב את מחשבותיו, הוא נשאר בלום כבוי.. ככל שהאדם יותר רוחני, הפחד יכול להיות יותר גדול. הרב אומר שעם ישראל שהוא עם סגולה שיש לו דרגות רוחניות מאוד גדולות, הפחד יכול לפגוע מאוד בהתפתחות ובהתקדמות שלו. בעיקר בדורנו זה, יש לחשוב קדימה, להיות מעיזים, לחשוב על הגאולה. לא להישאר מקובעים במה שהיה עד עכשיו, אלא לשאוף ליותר. הרב אומר שאולי החוצפה של הדור בשעתו, ושל דורנו, באה לתקן את העניין הזה.... החוצפה, ההעזה, לעשות דברים גרועים זו סטיה לצד השני, לא סטיה טובה, אבל סטיה חיובית אומרת שאולי צריך לתקן את מידת הפחד ולהשתחרר ממנה, צריך יותר תעוזה רוחנית ולימודית, תעוזה של עשייה, תעוזה של מהלכי הגאולה.
זה לימוד שאנחנו צריכים להפנים, גם בצד האישי וגם בצד הכלל ישראלי. מידת האמונה, לבטוח בה', "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד) שיהיה לנו שבוע טוב!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
